דיכוטומיית השניצל

“יש שני סוגים של אנשים בעולם, כאלה שמטפטפים לימון טרי על השניצל שלהם וכאלה שלא.”

הוא ישב בשולחן הפינתי, בגבו אלי. לצערי יכולתי לשמוע את דבריו ללא קושי. לא יודע מה גרם לי להוציא את העט שלי, שכל כך הרבה זמן לא השתמשתי בו, ולהתחיל לשרבט את השטויות שהאיש פלט בשיחה הטלפונית שלו.

“… היו לה ידיים של גבר, זה היה נורא! לא, לא לה, לרקדנית הפלמנקו הזו מחדרה. תאמין לי, אני לא יודע איך נותנים לאישה עם כאלו ידיים לרקוד פלמנקו. מוציא את כל החשק. הייתי קם והולך באמצע ההופעה, מזל שאני לא אוהב פלמנקו.”

וגם: “יש לי תאוריות על הכול. כמעט על כל נושא שתבחר יש לי תאוריה… מה? לא, על זה אין לי כרגע. אני אחשוב על משהו, אבל יש לי תאוריה על גברים ונשים… לא מעניין, צודק, לכל אחד יש לפחות תאוריה אחת על גברים ונשים. אז אתה יודע מה, איך בעיניך לשמוע תאוריה על עכברושים? בבית שבאים אליו עכברושים יש חום ואהבה. כן, כן… מה, זה ברור איך הגעתי לזה. לבית קר, בלי אוכל, שהכול נקי מדי, איסטיניסטי כזה, אתה יודע, חסר חיים, לא יגיעו העכברושים… כן, היו אצלי עכברושים לפני כמה חודשים. גועל נפש תאמין לי!”

נשבעתי לעצמי, בעוד אני כותב את התאוריות הגאוניות של האיש, שלא אצא יותר לבד לבתי קפה, למרות שאני נוהג לעשות את זה די הרבה לאחרונה. מה זה אומר עלי שאני יושב וכותב את הקשקוש הזה? בטח לא משהו טוב.

 חשבתי על הדיכוטומיות הפשטניות של התאורטיקן בשולחן לידי. במה שונה מי שאוהב לימון סחוט וטרי על השניצל שלו לזה שלא אוהב? ואיפה נשים את מי שלא אוכל שניצלים בכלל? צריך גם קטגוריה לצמחונים (בעצם יש טבעול), אז לטבעונים (שלפי מיטב ידיעתי לא אוכלים את הכימיקלים של טבעול).

האיש עבר לנושא אחר:

“…היא לא אומרת לי מה היא רוצה. אם היא רוצה אותי או לא. אני רוצה לצאת ואז היא אומרת שאולי היא תצא עם חברות או ידידים, כאילו אני גיבוי. אבל מצד שני היא מראה לי חיבה ומילים יפות ומתקשרת ומתעניינת. ואני תלוי באמצע. אוף! לא יודע מה לעשות… מה לחכות? אז מה אם רק הכרנו? אני רוצה לדעת אם אנחנו מתקדמים או לא. אם היא מרגישה כמוני אז קדימה, אם לא אז ניפרד כידידים, ואולי נמשיך הלאה.”

ניסיתי לחשוב כמה זמן לא כתבתי כל כך הרבה בעט; מאז ימי האוניברסיטה, שנה וחצי בערך. כאבה לי הזרוע, וקיוויתי שאוכל לקרוא את כתב ידי, שבדרך כלל הופך לקשקושים אקראיים כבר מהמשפט הרביעי. בעצם לא ברור למה ארצה לקרוא את זה בכלל. מה אעשה עם זה?

בזמן האחרון אני מזהה אצלי תשוקה לא ברורה ולא מוסברת לכתוב כל דבר שאני שומע, לתעד, כמו העיתונאים הזריזים האלה בסרטים האמריקניים הישנים, ששולפים פנקס ועט וכותבים מובאות מפי המפקח שמדווח על איזה רצח. אני בטח חושב על אחד מהסרטים של היצ’קוק. אבל אני לא כזה. מעולם לא מיהרתי לכתוב הכול. תמיד הנחתי לדברים להיספג במוחי בתקווה שפעם אוכל לסחוט את המידע החוצה כמו מספוג. כמובן שזה לא עובד טוב, אבל בימי האוניברסיטה לא נתתי לזה להפריע לי – תמיד יכולתי לסמוך על הבנות בשיעורים, שכותבות בקצב מדהים, מקשיבות ולועסות מסטיק בו זמנית. נפלאה בעיני התכונה הנשית הזו, שמעולם לא הצלחתי לתפוס את דרך פעולתה.

האיש המשיך ללהג למכשיר הטלפון ואני המשכתי לכתוב, ממלא את הנייר הלבן בכתב ידי בלי לדעת למה.

בדרך הביתה מבית הקפה, עם רצועת הכלבה ביד אחת ותיק המחשב על כתפי, חשבתי על התכונה האנושית הרווחת לחלק ולמיין הכול לקבוצות ולתתי קבוצות. כמו החוקרים הדקדקנים והמסורים מהמאה ה-19, בני זמנו של דארווין, שסיירו ביערות-עד בתוליים ואספו פרפרים ואני לא יודע מה עוד, רק כדי לשפד אותם על סיכות בתוך תיבות תצוגה ולמיינם – מיון לפי מינים קרובים במעין אילן יוחסין משפחתי. אין ספק שהעבודה שהם עשו במשך השנים תרמה תרומה עצומה למה שאנחנו יודעים היום על העולם שלנו.

ואז חשבתי, מה אם הם היו ממיינים את הפרפרים, או את מרבי הרגליים, או את גמלי השלמה, או את כל מאות מיני הזוחלים, לפי צבעים? אילו אילנות יוחסין היו נוצרים מהעבודה המעניינת הזו? ואז איזה דארווין אחד היה קם ואומר שהצבעים של בעלי החיים הם הם הקשר המיידי ביניהם, וכך יש לחלק ולמיין את כל מיני החיים והצמחים בעולמנו. איפה זה היה שם אותנו?

כמובן שזה כבר קרה, רק בקנה מידה קטן יותר. עד היום אנחנו ממיינים ומסווגים את עצמנו, בני האדם, לפי צבעים. מוזר, חברות רבות באפריקה, ואפילו באסיה ובדרום אמריקה, בוחנות את כהות העור של האחר, ולפי הגוון נקבע המדרג החברתי. בדרום מזרח אסיה השיזוף נחשב לדבר מאוד לא רצוי, שלא יכהה צבע העור, שתישמר צחות הלובן עד כמה שאפשר.

ואנחנו? אנחנו דווקא משתזפים, אבל את כהי העור שלנו, אלה שכהים מלידה, וגם ובייחוד את אלה שהם לא “משלנו”, אנחנו דוחקים מטה מטה והחוצה להתמודד עם גורלם.

נזכרתי בדיכוטומיית-העל שלי, זו שמלווה את הקורא לאורך כל הספר “זן ואמנות אחזקת האופנוע” שקראתי כשהייתי צעיר מאוד, בטח בן 15 או משהו כזה. פירסיג מחלק את האנשים לשני סוגים; קלאסיים ורומנטיים. הקלאסיים יֵדעו לתקן את האופנוע שלהם באמצע שום מקום בעזרת לשונית של פחית בירה, ואילו הרומנטיים, שלא ינסו אפילו לתקן את הגדר של הגינה, יכולים לנתח לעומקה את נפש האדם. הספר הזה לא היה נכנס אלי הביתה היום, אבל אז, מי שלא קרא אותו לא היה קיים. ובכל זאת הוא גרם לי לחשוב על דברים קצת יותר עמוקים מחוקי הרובוטיקה של אסימוב שקראתי אז באדיקות.

תמיד סיווגתי את עצמי בצד של לשונית פחית הבירה, אבל לאחרונה אני מגלה תזוזה, קלה אך מורגשת, לכיוון הצד השני. אני מגלה שאני מנתח כל סיטואציה אנושית – מחווה של אחד, תגובה של אחרת – מן הצד, במין ראייה אנתרופולוגית של בני האדם כיצור מסתורי שיש לִצפות בו ולנתח את מהלכיו, להבין את מניעיו ומעשיו. וגם על עצמי אני מתבונן מהצד, מנסה, ובניגוד לעבר גם מצליח לפעמים, להבין ולנתח את מחשבותיי, רגשותיי; אני כיצור זר ומשונה שיש להתעכב עליו ולהבינו.

ומה מושך אותי כל כך בדיכוטומיות הללו, שִטחיות כל כך ומכלילות? יש בחלוקה הזו לחלקים ולקבוצות סוג של דרך התמודדות עם העולם, עם הריבוי של הידע ושל מורכבות הטבע. החלוקה השרירותית הזו עשויה להיות מאוד מעניינת, רק נראה לי שלחיות על פי המיונים הללו כפילוסופיית חיים שלמה זה לא בהכרח רעיון טוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *