הדרך המישורית – נובלה

חלק ראשון:

א

בדרך המישורית הולכים שניים, אולי שלושה. יש בהם אחד, מוזר, שהוא רופא, או אולי היה רוצה להיות רופא. פרט זה איננו ברור דיו. האחר, מבוגר וחולני, משתעל בקול מפעם לפעם. השלישי, אם הוא קיים בכלל, חבוי, מסתתר, אולי ילד – לא, נער כבן חמש עשרה. הוזה לו בעודו הולך ומועד על אבני הצור החדות, המרוצפות בגסות מקוממת בדרך המישורית.

אז הם שלושה. יש מקום לחשוב על דמות נוספת, אישה. אם היא שם, מהלכת בין שלושת הגברים, יש לה כוח לא צפוי. לא על טבעי, העל טבעי אינו קיים. אבל לא צפוי, לא מצוי; היא שקופה, שקופה למחצה. בכך כוחה. לכשתרצה תיעלם בצללים הארוכים של אחר הצהריים – זוהי נקודת הזמן ביום שבה צועדת למולנו קבוצת בני האדם )שכן זהו טיב החיבור בניהם, החיבור הבסיסי ביותר שקיים) – וכשתרצה תופיע פתאום, אמורפית אך קיימת, עומדת על זכותה להיראות, לנשום.

דרכם של ההולכים רצופה מהמורות ואבנים מאיימות. אך דרך זו עדיפה, כך ודאי חושבים הצועדים, מללכת בשוליה. שולי הדרך עמוסי קוץ ודרדר, כה גבוהים עד כי הם מסתירים את השדות שמעבר להם. למען האמת, אלו אינם שדות כלל, שהרי באומרנו שדות אנו מתכוונים לעתים קרובות לשטחי פוריות ויופי ירקרק ובריא, אפּרים הממלאים את האופק ביבוליהם, ובריחות מתוקים של תבואה. לא, אלה הם שטחי בור שלדעת ההלך הזקן עובדו בעבר, אך ננטשו בגלל מזג האויר ההפכפך, או האדמה הסרבנית מלאת הסלעים, או בגלל בעלי הקרקע שנהג להגזים בהצלפותיו וגרם למרד של הפועלים כפופי הגב כנגדו. אולי חושב הזקן שאין בנמצא מי שינסה לגדל משהו שעשוי להניב דבר מה באיזור המישורי הענק, החשוף לרוח, ממועט הגשמים.

ההלך ההוא, האחר, ניגש ללימודי רפואה לפני שנים, השתמש בחסכונותיהם של הוריו, אך כבר לאחר כמה חודשים, אולי יותר, שנה נגיד, התקשה להדביק את קצב הלימודים. חבריו, יותר נכון חבריו לספסל הלימודים, שכן לא הרבה להתרועע עם בני גילו בשעות הפנאי, ובכן חבריו לספסל הלימודים התקדמו ולמדו במרץ, ואילו הוא, נראה היה שהוא אינו מסוגל, אולי לא רצה מספיק, ואולי חסר לו ידע מבית הספר הכפרי, המרוחק שבו למד בילדותו. ובכן, ההלך ההוא לא יכול היה לחזור לבית הוריו, מרחק נסיעה של כמה ימים למי שלא משגת ידו אמצעי תחבורה מהיר יותר, וכך מצא עצמו צועד בדרך המישורית עם קבוצת בני האדם – כך הגדרנו את ארבעתם  – שכן זו, כאמור, הדרך היחידה להכליל את כולם בקבוצה אחת.

יש אנשים, מלומדים בוודאי, יודעי ספר, שהיו מוסיפים דמות נוספת לחבורה; את הדרך עצמה. הדרך המישורית שנמתחת כמו מרבה רגליים ארכני, אולי עדיף לדמותה ללשון הזיקית, הנמתחת כקפיץ דרוך בשעה שהיא נשלחת לתפוס זבוב או חרק אחר ולמושכו בשבריר של שנייה אל פי הלטאה. דרך זו חוצה את המישור הענק שאין בו דבר, ונדמה שגם הדרך, שעליה עמלו מאות ואלפים לפני שנים רבות, לא מובילה לדבר ולא מגיעה מכל מקום בעל חשיבות. כשפרצו את הדרך, בזמנים ההם, ודאי חשבו כי היא תוביל למקום כלשהו. ודאי החלה מנקודה חשובה כלשהי. אולי חצתה הדרך איזו עיר, או עיירה לפחות, שבה גרו אנשים, משפחות, שבה גודלו ילדים, הוקם בית ספר. מן הסתם היה בעיירה הזו, שחצתה הדרך המישורית, בית ספר. חדר לכל הפחות, שבו למדו ילדי המקום קרוא וכתוב.

ב

כמה רצה הילד, הנער בעצם, לראות שינוי כלשהו בדרך – איזו גבעה, אפילו טרשית, קירחת, ללא כל ייחוד, רק בשביל השינוי, וגם לשם המאמץ, שהרי הדרך המישורית ודאי אינה מהווה אתגר מספק לשריריו. וכך גם ניתן יהיה לצפות על הנוף, גם אם הוא אינו מלבב כמו באזור הולדתו, בדרום, היכן שניתן למצוא ירק, טחב ועשב, בכל פיסת קרקע חשופה, אפילו על גגות הבתים, והחזזית על גזעי העצים, בצדם המוסתר מן הרוח הקרה שבאה מן המערב, שמביאה עמה ענני גשם שחורי קצוות, אפורים ומאיימים. ואילו כאן, רק אבנים, קוצים ודרדרי ענק. ייתכן שהנער הביע פליאה – שכן נראה שהוא בעל מחשבה בהירה – פליאה על עוצמתם של הדרדרים וגובהם, באין גשם לספק את כל צורכיהם, כך חשב בוודאי. הוא יסתפק אפילו בעץ, ללא טחב כמובן. הוא אינו מתכוון, מן הסתם, לעצים העלובים, הכפופים, כמעט שיחים, שמנקדים את הנוף האפרורי, מאובקים, וצבעם כמעט כחול, כשהירקוּת דוהה מעליהם הקטנים. הוא חושב על עצי הענק במחוז הדרומי, שסנאים מקפצים מעליהם ללא הרף, נקרים מתגוררים בין ענפיהם, והכול בהם חי. הנער חושב כנראה, שהרי מי אנחנו שנוכל לחדור לראשו ולחשוף את הרהוריו, על משפחתו, התרנגולות ומשק החי שעליהן היה מופקד, על אחותו. אבל עכשיו הוא כאן. על כך כבר אין ויכוח, בדרך המישורית, מהלך, ראשו מורכן, עיניו כמעט עצומות ורגליו מועדות פה ושם.

האישה מביטה בנער מדי פעם. ובכל פעם שהיא מעזה להפנות את מבטה אליו מרגישה היא צורך להחניק אנחה, אין לדעת מדוע. שקיפותה נתפסת כמובנת מאליה בקרב הקבוצה הקטנה המהלכת יחדיו, כמעט כגוש אחד, זוהי כמעט אדישות, או חוסר תשומת לב, הרי לכל אחד יש את צרותיו, ומה בשקיפותה של האישה כדי למשוך תשומת לב; להיפך, נוכחותה מובלעת, אמורפית, לא מוחשית. ובכל זאת אנחתה, חנוקה וחרישית, נשמעת מדי פעם, מתגברת בקושי על קולות הצעידה של ההולכים בשתיקה. הנער מזכיר לה מישהו מן הסתם, דומה הוא לאדם שאהבה פעם, כך נדמה. אין היא מבוגרת ממנו בהרבה – בשנים מועטות. וכך מרגישה היא קרבה, בתוך חלל הריחוק המתהווה בקבוצה, דווקא לנער, שאינו מרים את ראשו, וצועד, נגרר אחר האחרים.

ג

הירייה נשמעה בקושי ונדמתה בתחילה לאיש הזקן כקריאת הכֵּרוון, למרות שאפשר היה לחשוב, מפאת גילו המתקדם, שהוא יכול הבחין בין צליל יריית רובה, רחוק ככל שיהיה, לבין קולו של עוף הערבה. למעשה לא היה כה זקן. קשה היה לנחש את גילו, וגם הוא לא יכול לנקוב בשנת לידתו, אך הוא בוודאי המבוגר בחבורה. קול הירייה הקלוש לא אִפשר לאיש הזקן, שהרי בכל זאת, כך הוא מכונה בקרב הקבוצה, לגלות את מקורה ואם נועדה לקטול חזיר בר שיצא מוקדם מן הרגיל לתור אחר דבר מה לאכול, או שכוונה דווקא אל מי מהם. הירייה השניה כבר סימנה בבירור את יעדה. הגבר הצעיר שצעד, כרגיל, כמה צעדים לפני השאר, נפל בשתיקה על הדרך, בכיפוף רגלים, כאילו רכן לרגע לבחון צמח או בעל חיים קטן כלשהו על הקרקע.הוא קרס לאִטו באנחה קלושה על אבני הדרך המאובקות.

מתי אירע הדבר? הזקן התקשה לקבוע כמה פעמים שקעה השמש מאז. האישה טיפלה בגבר הצעיר ככל יכולתה. הם חנו בלילה ההוא בדיוק שם, היכן שנפל האיש, שנפצע בירכו, ואולי בזכות אלת המזל, וודאי גם בזכות הטיפול הקפדני של האישה, לא איבד דם רב. הזקן הביט בנער. נדמה היה לו שמראה האישה השקופה למחצה, הרוכנת וחובשת את הפצע בעזרת חולצתו המלוכלכת של האיש, בידיה המאדימות, גרם לנער זעזוע מסוים.

יש לו עוד דרך ארוכה לעבור, לנער, חשב האיש, עד שיבין שמעשי האדם מתיישבים עם המציאות שלהם עצמם בלבד. אולי הזכיר לו האיש הפצוע מעשה שאירע בעבר. הזקן, לעומת זאת, לא נזכר בדבר. לא בשריפה הגדולה שהתחילה הכול, לא בבני משפחתו שנשארו שם, בעיירה החרוכה, נודדים בלילות בין הבתים כשאר התושבים שנלכדו בין הלהבות, ומחפשים לדעת למה.

הזקן יכול היה לגשת לנער, ללטף את שערות ראשו ולהרגיעו, לנסות להסביר את הבלתי ניתן להבנה. אך הוא לא עשה זאת. אחרי כמה ימים המשיכו, ללא מילים כמעט, בדרכם, והדרך המישורית נמשכת ונמתחת כמעט לאינסוף תחת סוליותיהם השחוקות, ממשיכה בדרכה החרישית ללוות את קבוצת ההולכים. לא נראה כי היא נוטה לטובתם, הדרך, אך יש בה נחמה. ולחבורת הנוודים השפופה, אם בצליעה, אם באמורפיוּת מוכנית, אם בשתיקה גמורה ואם בגרירת רגליים על פני האבנים הטבועות בה, הדרך היא נקודת משען אחרונה.

חלק שני:

א

מהרגע שהתעוררתי בבוקר החל הכול להשתבש. כלום לא הצליח לגרום ליום להפוך את גוֹנו. הלאות התפשטה בי עוד לפני שהספקתי להוריד את רגליי אל שטיח הצמר, לפשוט את בגדי השינה, לרחוץ את פניי במים הקפואים. דימיתי עצמי ללטאה רבת כוח וקרת דם, המנסה לצוד את מנת יומה אך לא מצליחה. לא מוצאת את קרני השמש הכה חיוניות לה, שׂרועה לה במאורתה האפלה והקרה, היא מנסה לעבור את היום שבסופו, אחרי לילה ארוך, אולי יבוא חומו של הבא אחריו.

קמתי בכל זאת, ויצאתי לבית הכיסא, כפוף. קר. לא היה איש בסביבה. אף פעם לא היה איש בסביבה. יותר נכון לומר שאיש לא הגיע מעולם לחלקת היער הזו שבה אני גר. לא מאז התגלגלתי לכאן מהעיר. רק אז, ביום ההוא, התחיל הדבר להציק לי. לא חשתי בכמיהה כזו לראות בני אדם אחרים כבר זמן רב. הרי למעשה, הוכחתי את עצמי, זו הסיבה העיקרית להימצאותי במקום נידח זה.

 תחושה מוקדמת.

 רק כשחזרתי והדלקתי את האש בעמל רב – נותר לי עוד קמצוץ קפה והתכוננתי לטקס הכנת הכוס האחרונה – הבחנתי בהם. שמעתי אותם מעט קודם לכן, את כלביהם ואת הגששים, יורקים את פקודותיהם לכלבים ואחד לשני. ברור היה שאלו הם קולות שמחה. הם מצאו את המקום סוף סוף.

לא משתי ממקומי. לאן כבר יכולתי ללכת. היכרתי אותם, לפחות את חלקם, והם הכירו אותי. ההשלכות של אכזבתם היו עשויות להכות בי, והם אכן היכו בי. העוצמה לא הפתיעה אותי, וגם לא הקללות, המכות, הדקירות.

אני זוכר שצעקתי. או אולי היתה זו זעקת המכים. החקירה, השאלות, כפוף, מונח על האדמה ספוגת הטל. ריח העלים שנשרו רק לאחרונה ספוגים בדמי. לא ראיתי טעם בדבריהם, ולא מצאתי כל תכלית בתשובותיי. שתקתי. חיכיתי לאפלה המבורכת של הכרתי. והיא באה.

לא תהיתי מדוע אני בחיים. מצאתי את עצמי בתחילת האינסוף ולא שאלתי איך הגעתי לדרך המישורית מלכתחילה. הם הניחו אותי שם (או שאולי ברחתי. מה המשמעות של כל זה?)

התחלתי לצעוד צפונה. בתחילה לאט, סופג את כאבי גופי המדמם עדיין. מרווה את צמאוני מהטל בבוקר, אוכל את תותי הבר הכחושים, לועס את השורשים הסיביים של השיח שכינינו בילדותינו “לשון החמור”, שצמח בצדי הדרך הסלעית.

לבדי.

חלק שני:

ב

זהו כוחי. זוהי כמובן גם חולשתי הנוראית. גורלי.

הייתי בבית כשהוא נכנס. ידעתי. כבר מזמן הוא מנסה לפגוש אותי כשאני לבדי. הרגשתי בזאת, בחושיי הילדותיים. שמחתי, פחדתי, נרתעתי.

הוא קרב אלי לאטו, מדבר אלי. לא שמעתי אותו. הייתי מוקסמת מנימת קולו. לא זעתי ממקומי. ישבתי ליד השולחן במטבח של אמי. היא הלכה כרגיל לעבודתה בבתי העיירה, אני נותרתי עם אחי התינוק. לא היה נדיר לפוגשו בסביבת ביתנו, שהרי היה הוא בן דודי.

אני זוכרת שהוא נגע בכתפי.

אני זוכרת שאמי נכנסה. אחי בכה, כנראה הגיעה שעת האוכל. הוא כבר הלך, מזמן מן הסתם. הספיק לאמי מבט אחד כדי לדעת. לי לקח זמן רב כדי להבין. הייתי מבולבלת, ביקשתי לקבור את עצמי, שם, תחת קרשי הרצפה המחורצת. הבטתי בזרועותיי והבחנתי כבר אז בעמימות, בחוסר המוחשיות המרומזת שלהן.

כך הכל החל. הבושה הכפולה של אמא. אחי הקטן שחלה, יצאתי את ביתי רק להאכיל את התרנגולות, חבויה מאחורי הגדר הגבוהה בחצר.

עברו ארבעה חודשים, כך נדמה לי, עד שאמא נשברה, בוכה חרישית בכל לילה, מיואשת. היא הורתה לי לצאת לדרכי, ושלחה עמי מכתב לאחותה בעיר.

אני חושבת שהיא ידעה. יצאתי מהבית ולא הבטתי לאחור. אמא שוב בכתה. בכי של הקלה?

שקיפותי עזרה לי לחמוק מסכנות הדרך, ממבטי הגברים. רק כשרציתי בהם, כשאזל הכסף המועט שנתנה לי אמי, הצלחתי לדמות לעצמי קצת מוחשיות מזויפת. זיוף. דימיתי שהמכתב לדודתי מזויף גם הוא. השלכתי אותו או שכחתי אותו באחד הכפרים. נדדתי ללא כל יעד ברור.

אחרי זמן כה רב כבר למדתי להבין את הגברים שחלפו על פני בדרך בין כפרי המחוז. את מבטם, את בדידותם. הוא היה אחר, גבוה ופניו חסרות הבעה.

בבוקר לא הצלחתי לקום. מה שתיתי? האיש…

זמן רב עבר, איני יודעת כמה.

 רק אבני הדרך הבולטות הצליחו להעירני. צרחתי וצרחתי, פחד נורא התעורר בי, אך לא היה איש על הדרך. איש לא שמע אותי. רק עורבים, אפורים וגדולים, התעופפו מעלי, חוקרים ותוהים. קמתי והמשכתי לצעוד צפונה, בלי לדעת אנה אני הולכת.

חלק שני: 

ג

היא פגעה בי קשה.

 החברים שלי תמיד אומרים (תמיד אמרו?) שהאהבה הראשונה היא הכי טובה. היא הגיעה לכפר עם המשפחה שלה בעגלה מלאה, עם האחים והאחיות שלה. התאהבתי בה מיד. היא הסתכלה עלי בלי בושה, ולא השפילה את העיניים שלה כפי שנוהגות הבנות כאן (שם?).

היא היתה גדולה ממני בשנה בערך. לא היה איכפת לי. חשבתי רק עליה, לא אכלתי ובקושי שתיתי. אבי הצליף בי פעם אחת כי שכחתי לחלוב את העִזים בבוקר. פשוט קמתי, התיישבתי על גג האסם והסתכלתי בשמש העולה לאט לאט באופק. אבא התעורר מזעקות הכאב של העִזים בעטיניהן המלאות ומיהר לחלוב אותן כי לא מצא אותי.

הוא הצליף בגבי עם החגורה שלו, אבל לא היה לי אכפת. הכאב הנורא רק הגביר את התאווה שלי אליה.

היא ידעה, זה היה ברור. לא הייתי היחיד שרצה בה. למשפחתה לא היה כסף, מספיק בקושי לרכישת בית עלוב בקצה הכפר, והיא היתה צריכה לעבוד בשוק ובניקיון הבתים של העשירים.  כמו רובנו, היא לא הלכה לבית הספר היחיד שהיה בכפר. בתחילה ניסה המנהל של בית הספר לשכנע את האבא שלה לשלוח את הילדים שלו ללמוד, אבל הוא לא הסכים.

הייתי מסתובב שעות ביער, בין עצי הענק שבו, שהקצה שלו  עובר כמה מטרים מהאסם הישן שבנה אבא כשהיה צעיר. היא מעולם לא הסכימה להצטרף אלי, אמרה שהיא חוששת מאבא שלה. האמנתי לה כי רציתי להאמין. ובכל זאת כאב לי, לא הצלחתי להוציא אותה ממחשבותיי.

ואז היא פגעה בי. ראיתי אותם הרבה לפני שהם שמעו את הצעדים שלי על השביל שביער. הם בטח לא חשבו שמישהו יוכל לראות אותם במקום כה מרוחק. התקרבתי אליהם וצעקתי, אני לא יודע מה. קיללתי אותה ואותו ואת האבא שלה. לא הצלחתי להבין למה.

היכרתי אותו. האיש היה נשוי, עם משפחה. הוא היכה אותי במקל, אך לא הפסקתי לצעוק, בכיתי וצעקתי וניסיתי להחזיר לו, אבל הוא היה גדול ממני.

לבסוף ברחתי, עמוק לתוך היער. ידעתי לאן אני רץ ולא עצרתי לרגע, בוכה ומקלל. נעמדתי מעליו, המום מהרעש העצום של מי הפשרת השלגים, שנופלים כל כך רחוק מתחתי. רגוע. ענן הרסס משך אותי אליו ואני נתתי לו לקרוא לי.

 כנראה נסחפתי רחוק מאוד במורד הנהר. הנהר שנמתח, כך אומרים (אמרו?), עד לאוקיאנוס. מהו האוקיאנוס, אף אחד בכפר לא ידע. לא ידעתי איפה אני, אני לא יודע היכן אני גם עכשיו. היה בוקר. קמתי, התרוממתי בקושי מעל אבני הצור הקשות והבולטות של הדרך, בבגדים הרטובים ובגופי הכואב. לא חשבתי על דבר. הסתכלתי לשני הכיוונים ובחרתי בצפון. ככה התחלתי ללכת, וכבר לא חשבתי עליה.

חלק שני:

ד

“ברוכים הבאים” היה כתוב על השלט מעל דלת הכניסה. השלט. זה כל מה שנשאר מביתו של ראש העיר אחרי השרפה. משפחה גדולה היתה לו, לא כולם הצליחו לחמוק מהלהבות.

החבורה הפרועה נכנסה לראשונה לעיירה שלנו בתחילת חודש מאי, חושבני. אני הייתי, כבכל יום חול, בבית הספר. לימדתי אז חשבון וקריאה, אך רעש הסוסים וצעקות הנערים והצעירים – חבורה של כעשרים מהם דהרו אז לכיווננו בפעם הראשונה – לא אִפשרו לי להמשיך בשיעור.

מובן שדעתם של התלמידים הוסחה, וממילא כבר הגיעה שעת הצהריים שבה הם יוצאים בחזרה לביתם. עם זאת לא הרשיתי להם לצאת מחשש לביטחונם. החבורה הפרועה שבחוץ התרוצצה, שברה והרסה כל שבדרכה. כמובן היו שיכורים – חלקם, כך אמרו האנשים, גם “מוּסחים” מפרי עץ הלוֹאנה.

 כשהם הסתלקו לבסוף, אסף ראש העיר את הגברים וניסה לארגן קבוצה חמושה שתתכונן לבואם בשנית, שכן היו בטוחים כולם שהם יחזרו, אך רק כשלושים גברים התנדבו למשימה. לא התנדבתי. גם לא ציפו ממני שאעשה כן. כולם ידעו על “הפציעה” ממלחמת האזרחים. ובכלל, מפאת גילי לא נחשבתי לחלק חשוב בגדוד שכזה, שאמור לגבור על חבורה פרועה ושיכורה של צעירים משולהבים.

הם חזרו מעט לפני תום ימי הקציר ושרפו את השדה האחרון שנותר לקצירה, כי ניסו, הלומי יין, להדליק שם מדורה על מנת לצלות עליה את בשר החזיר שגנבו מהקצב. נראה היה שהם הופתעו מההתארגנות המהירה של הגברים שהניסו אותם לבסוף, אם כי לא הצליחו להציל את שדה החיטה מכיליונו.

על כך, על תעוזה זו, עמדנו לשלם מחיר כבד.

כמה ימים לאחר המאורעות הללו צעדתי למשרדו של ראש העיר. הסברתי לו כי על פי הבנתי וניסיוני, וכן על פי שמועות שנפוצו מכפרים שכנים, אין לסמוך על כך שהפורעים לא יחזרו. יתר על כן, יש לצפות כי ינסו לכפר על כבודם שנרמס. הם אפילו עלולים להופיע פיכחים, וכך לתכנן מתקפה מאורגנת יחסית שתוכל לגרום לנו לנזק גדול יותר.

 ראש העיר שקל את דבריי. הוא הסכים אתי, אך לא הצליח להגיע לכל מסקנה עניינית, מכיוון שטען שלא יוכל לבקש תגבורת שתגיע בזמן סביר, והוא גם לא יכול להיות בטוח שיצליח לשכנע את מושל המחוז בנחיצותה של תגבורת שכזו.

עם חזרתי לביתי, מיד לאחר שקיעת השמש, כשהתגברה הרוח היבשה מכיוון ההרים, נשמע קולם של הפורעים. הם כבר הספיקו לפגוע בכמה תושבים חסרי מזל שנקלעו לדרכם, אך ההרס שביקשו לגרום היה גדול הרבה יותר.

לא ברור מי היה זה שירה. לנערים לא היה נשק חם כלל. הם לא ידעו להשתמש בנשק, וגם אם היו מסוגלים להשיג רובה או אקדח, לא היו מצליחים להשיג תוצאות משמעותיות. 

רסס הקליעים הראשון שנורה לעבר אחד הפורעים פגע באסם החיטה הענק, שהיה מלא לגמרי באלומות השיבולים היבשות. הם התלקחו מייד ולהבות הענק, בעידודה של הרוח היבשה מדרום, המשיכו בדרכן וכילו אחד אחד את בתי העיירה. אולי את כולם.

אני זוכר את המלחמה הגדולה וחסרת הסיכוי בלהבות האש שכילו הכול מכל כיוון.  את ביתי לא היה סיכוי להציל, ולא ידעתי מה עלה בגורל בני משפחתי. איני יודע עד היום. נאבקנו כתף אל כתף, בדליים ומכל הבא ליד. לא חשבתי על עצמי, לא היה איכפת לי מה יקרה לי. פעלתי מכוח התנופה. הבית האחרון שאני זוכר היה בית ראש העיר. הריח החרוך נותר על בגדיי ימים רבים לאחר מכן.

כנראה התעלפתי, אולי מאפיסת כוחות, אולי נשא אותי מישהו על כפיו כדי להצילני והשאיר אותי על הדרך ללא הכרה, כדי שיוכל להתקדם לבדו. אינני יודע. איני רוצה להיזכר עוד.

הדרך הקשה לא החזירה לי חיות וחום, ולכן חייב הייתי להתרומם מעליה, ללא כל נחמה מצִדה, ולצעוד צפונה. 

חלק שלישי:

פתיחה

המישור העצום מכיל את הדרך, אך היא אינה נכנעת לו, להיפך, הנוף שמשקפת הדרך, פני השטח שהיא יוצרת, מתמסרים לה ולה בלבד. מלבד הדרך כל קיום במישור הוא מרומז ותו לא, חדגוני, אפור, מאובק וחסר תנועה. אין רואים את קצה המישור, אין כל רמז לקפל קרקע, ערוץ נחל או סלע יוצאי דופן בגודלם. את השקט מפרים העורבים הרבים שחגים מעל המישור, ורק הם מכירים את שוליו, אם הם קיימים; רק הם יודעים אם הרים מתנשאים משם והלאה, או אם נהרות שוצפים אל הים שמעבר.

וכך, מקצה האופק ועד קצהו, נמתחת לה הדרך על פני המישור. פיתולי הדרך נראים בקלות – היא אינה ישרה – וצמחיית הקוצים שבשוליה נדמית כמגנה על דבר מה, כמו חומה, לא ניתנת כמעט למעבר בני אדם אל המישור הגדול והפתוח. הגשם נדיר באיזור זה, ולכן משמשים צמחים בשרניים נמוכים, הצומחים למרגלות קוצי הענק, כמקור היחיד למים עבור ההולכים. 

הקבוצה אינה נעה. השמש עומדת לשקוע והם מתכוננים ללינת הלילה, פשוט כך, תחת כיפת השמים. הרוח תיפסק עם רדת החשכה, כך הם מקווים, והם ישכבו, כמו בכל לילה, בצפיפות, לנסות ולשמר את חום גופם – החום הקבוצתי ניתן לומר – שלא יתנדף ויעלם אל אוויר הלילה הקר. האישה והנער ישנים בצמוד אחד לשנייה. זוהי נחמתם היחידה, ללא מילים, בלי להסביר ולשתף, רק להרגיש במבט חטוף לפני בוא השינה השברירית בקור הלילה, במגע הקל, כשהם מתכסים יחדיו במעיל הרוח.

את שמי הלילה המרהיבים במישור הענק, הפתוח, קשה לתאר. כך ודאי חושב האיש הזקן בכל לילה, בשוכבו על אבני הדרך הקשות. הלילה כה חשוך, האוויר צלול, כשאור הכוכבים הבהיר הוא מקור התאורה היחיד. למרות בהירותם של גרמי השמיים הליליים קשה לזקן להבחין בכף ידו מבעד לאטימות החשכה. 

הוא מתבונן בכוכבים בשוכבו על גבו, והוא אינו אינו מזהה אף לא אחד מהם, למרות שידע בעבר את שמותיהם של רבים, ואף היה מסביר לילדי העיירה על התצורות השונות בשמי הלילה ועל משמעותן. נראה שאינו מוטרד מכך שמראה השמים במישור שונה מזה שהורגל לו. אולי בתנאים אחרים היה תוהה על כך ומנסה להבין זאת. כעת, במצבו הנפשי ההולך ומידרדר, בדומה לשאר ההולכים, אין הוא תוהה על דבר.

הבחור, הסטודנט לשעבר, נרדם מיד, וכבכל לילה גם יתעורר ראשון, דקות מועטות לפני שהמישור חסר הגבולות יבקש לקלוט את אור השמש החיוור העולה מהאופק המרוחק כל כך מהדרך, צובע ענן נדיר, גבה עוּף, בכתום. הוא יתעורר מחלומו הקבוע, שבו מתערבבים קורותיו לפני הגעתו אל הדרך המישורית, יחד עם פציעתו ביריה זמן מה לאחר מכן, וצעקתו תחריד את העורבים האפורים שאולי נמים את שנתם בקרבת מקום.

העיר

הנער היה הראשון להבחין בשוליה של העיר. בגלל פני השטח חסרי התבליט, וקוצי הענק שבשולי הדרך, קשה היה לראות למרחקים בדרך המישורית, מה גם שהנער נהג לצעוד כשראשו מורכן. אך עם הרמת ראש נדירה, מעט לפני צהרי היום, לפני אחד מעיקולי הדרך הרבים, הצליח לראות את בתי הבוץ שבמרחק, בין גבעולי הקוצים התמירים.

קריאת ההפתעה שפרצה מפיו החרידה את הדממה ששרתה באופן קבוע במישור הענק. שאר ההולכים פנו בהפתעה לעבר הנער, שדחק בהם להביט לכיוון צפון-מערב, מעבר לעיקוליה הרבים של הדרך שלפניהם. וכך, נטועים במקומם, נרגשים, במרכזה של הדרך, עמדו וצפו האחרים בקבוצת הבתים האפורים ונמוכי הקומה במרחק.

לא נראו אנשים בין הבתים, ולא הורגשה כל תנועה, אך ייתכן שהמרחק גדול מדי, כך חשבו בוודאי ההולכים; אולי יצאו לעמל יומם בחלקה האחר של העיר, שקוויו הסתמנו באופק הרחוק. 

לא ניתן היה לראות הרבה מעבר לקבוצת בתי הבוץ, אך נראה היה כי קבוצת הבתים היא רק חלק קטן מהעיר, וכי ישנם בתים גדולים יותר, אולי בתי אבן או עץ, רחוק יותר, מאחוריהם.  

 אובך מוזר שרה על העיר המרומזת, אובך לא מוכר במישור שבו האוויר תמיד צלול ושקיפותו כמעט מוחלטת, וכך קשה היה להבחין בתוואי העיר, בבתיה ובתושביה שלא נראו עדיין. 

ההולכים הגבירו את קצב צעידתם, כשההתרגשות ניכרת על פניהם, אחרי ימים כה רבים בהם נדמָה כי אין הדרך מובילה למקום כלשהו בעל ייחוד עם משמעות וממשות, שחסרה כל כך לצועדים בדרך המישורית. הממשות היחסית של העיר, אמורפית עדיין בקווי המתאר העמומים שלה, נסכו תקווה בקרבם, כאילו עומדים הם להגיע ליעדם – יעד שאין יודע מהו או היכן הוא נמצא והאם נכון יהיה להגיע אליו. 

ייתכן שעלו חששות במוחם של אנשי הקבוצה. הבחור, הסטודנט לשעבר, עשוי לחשוש לחייו, שהרי רודפיו לא מרפים ממנו גם כאן, במרכזו של המישור, ואין לו כל אפשרות לברוח.

גם האשה, בשקיפותה החלקית, אינה חשה ביטחון עם התקדמותם לכיוון העיר. אין היא יודעת מה סוג האנשים הגרים שם. האם תוכל להתחיל בחיים חדשים במקום הזה, או שנגזר עליה להמשיך בצעידה עד לשולי המישור (אם ניתן למצאם)?

הזקן לא הראה סימני התרגשות לנוכח הבתים שבשולי העיר, אך הביע עניין מסוים בעודו צופה לכיוונם. 

הנער הוא היחיד שחש התרגשות כנה, ללא פחד או חשש לצפוי לו במקום זה. אין הוא חושב על סכנות או מכשולים. “כל דבר יהיה טוב יותר מהצעידה בדרך המישורית.” כך בוודאי הרהר.

זו האפשרות היחידה, אם כן. להתקדם קדימה, צפונה, ולגלות מה צופן הגורל בחובו.

האובך

(“אין לי מקום כאן, צפוף, אני כמעט נחנק.”

“אל תדאג, ילד, תתרגל. הם באים, ראה, במרחק, על הדרך שלנו.”

“נסביר להם פנים, אולי יקנו משהו. כבר שנים שלא מכרתי דבר.”

“אני חושב שלא יקנו ממך, אבל בהחלט כדאי לקבל את פניהם. בעיר הזו אי אפשר להאשים אותנו בחוסר נימוס. אי אפשר היה לומר עלינו אף פעם שאנו גסי רוח כלפי אורחים.”

“ראה, הנער כמעט בגילך, אולי מבוגר בשנה או שנתיים.”

“נכון, אולי נשחק ביחד. תמיד אהבתי לבעוט בכדור. אני מקווה שהוא ירצה לשחק איתי.”

“נסה. הוא בטוח ישמח. כמה זמן לא ביקרו אותנו כאן, איפה ש’כאן’ נמצא בכלל. הרי העיר הזו חולמת כל הזמן, חלוּמה. כשהייתי צעירה חשבתי שפעם אחת אתעורר ואראה שאני במקום אחר לגמרי, בבית, וכל העיר תיעלם ביחד עם המישור שלא התגלה עדיין, ומיטתי תואר בקרני שמש הבוקר. אני חושבת על זה לפעמים, למרות שאני כבר ממש לא צעירה.”

“מה שבטוח, את יודעת לדבר, זה כן.”

“ומה בכך? שנשב כולנו כאן ונחנק ביחד? בשקט? ראה את הילד, איך הוא נרגש מהפגישה. בקרוב יגיעו.”

“עד שייכנסו האורחים הנדירים שלנו, אני רוצה להעיר שהדרך הזו שחוצה את המישור שלנו אינה עומדת ברמה שמקובלת עכשיו, בימינו. אתם לא חושבים שיש צורך בשיפור? אולי נקום ונעבוד, כמו פעם? הרי מחסור בנשמת-אף לא הפריע לנו מעולם, מדוע שיעצור בנו עכשיו? זו רק שאלה של רצון. נקרא לאחרים, הרי יש רבים כאן אתנו, ונציע להם לפעול כדי למשוך מטיילים. קשה ללכת על הדרך, לפי מיטב זיכרוני. אני זוכר שאפילו הסוסים התקשו לצעוד עליה, כשעוד היה לי העסק הזה של מסגרות העץ.”

“אני חושב שאתה צודק, אבל האחרים לא יסכימו עמנו. בכל זאת לא נוכל להתגבר על כל המגבלות האלו.”

“מטיילים במישור? אני חושבת שהייתי יכולה לצחוק מזה אם לא היה האובך המגעיל הזה.”

 “בזמן שאתם מדברים, אולי נחליט על קבלת הפנים? הם ממש קרובים כבר לבתי המצורעים של העיר.”

“אני מציע שתנסי להציע את מה שנותר לך מדוכן השוק שלך. כמו שאמרת, לכולנו יש או היה משהו להציע לאורחים הבאים לבקר. אני מקווה שהאנשים הללו יֵדעו להעריך את המחוות שלנו, הרי זה תובע מאתנו כל כך הרבה מאמץ לצאת שוב לאובך הארור הזה.

“לא נוכל לעשות משהו עם האובך? הכול מכוסה אבק בעיר, מוזנח, איך נמשוך עוברי אורח כשעירנו וביתנו נראים כך?”

“אני חושש לצאת כשהעיר ככה, אני פוחד מהאובך.”

“לא טוב לך ילד, לשחק באבק הזה. אתה צריך למצוא מקום נקי לשחק בו עם החבר החדש.”

“למה את מכניסה רעיונות לראש של הילד? אי אפשר הרי לצאת מאיזור האבק. כאן נישאר וזהו.”

“הם קרבים, הגיעו כבר לבתי הבוץ הדרומיים. ראו, הליכתם הואטה, הם חוששים. מיד יגיעו לתחומי האובך. ננסה להרגיע אותם.”)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *