"לתפארת מדינת ישראל" מאת נועה זית 26/11/2017

יצא לאור השבוע ספר נפלא שזכיתי לערוך. 
מתוך גב הספר: "אין זה ספר רגיל, בוודאי לא רומן היסטורי המתיימר להביא כרונולוגיה מסודרת של חיים במקביל להתפתחות מדינת ישראל.
לא, כאן הדמויות המביאות את תיאור מהלך חייהן יוצרות ספרות יפה, שונה וייחודית. שני המספרים משלבים אט אט את סיפוריהם אחד בתוך השני, כל אחד בשפתו המיוחדת. קול המספרים נכתב
בדיוק מרהיב, לעתים מכאיב, וכבר מהמשפט הראשון יודע הקורא כי הוא נכנס לעולם שנוצר רק עבורו, שאינו לעוס וקלישאי אלא מרתק, מצחיק, עצוב וצבעוני.
רק סופרים בודדים יודעים לבטא במדויק בכתיבתם את לשון המקום בטקסט, נועה זית היא אחת מהם. לשון בת הקיבוץ שגדלה והתבגרה בעמק שונָה במובהק מזו של המהגר מצפון אפריקה,
המנסה לאזן בין המסורת שינק מהוריו לבין המציאות המשתנה."


קטע מתוך הספר:
"בכל זאת, אני אתחיל בהתחלה.
​בטרם היות האדם היה האדם הקדמון. בני האדם הקדמונים גרו על העצים, והיו כאלה שנפלו מהעץ באמצע הלילה. כשהם נפלו זה היה מגובה רב מאוד, כי לקראת הלילה הם טיפסו עד הצמרת כדי שלא יטרפו אותם. כמה מהם הצליחו להיאחז בענף באמצע הנפילה וניצלו, והנפילה הזאת נחרתה להם במוח כמו פס אש בזכוכית. בגלל זה אני עד היום חולמת שאני נופלת מגובה עצום במהירות מפחידה, זה בא לי מהאדם הקדמון.
אבא שלי אמר שכל האנשים על פני כדור הארץ חולמים את החלום הזה, אבל אף אחד אף פעם לא מגיע לאדמה, כולם מתעוררים תמיד לפני זה, כי אלה שנפלו עד הסוף נהרגו ולא יכלו להוריש לנו את הנפילה שלהם. גם היהודים? שאלתי. מה?? גם היהודים היו האדם הקדמון? אבא שלי צחק ואמר שכולם באו מהאדם הקדמון, גם היהודים. לאבא שלי היו אמבות, מין חיות קטנות כאלה בתוך הבטן. הלכתי אתו למרפאה ועלמה גנץ נתנה לו כדורים ואמרה, בעוד 30 שנה אתה גמור. היו לה תלתלים קצרים כמו צמר פלדה ועיניים כחולות וכולם פחדו ממנה. היא הייתה היחידה בקיבוץ ששמה אודם על השפתיים. כשיצאנו שאלתי, מה, בעוד 30 שנה תמות, אבא? הוא צחק ואמר שלא. אז למה היא אמרה? אבא אמר שהיא לא התכוונה לזה שהוא ימות, וחוץ מזה עד עוד 30 שנה יש הרבה זמן. כשראה שלא נרגעתי לקח אותי לחזרה, הוא היה שר הצבא של סיסרא.
​ההצגה הייתה לכבוד חג ה-15 של ערבי הנחל, שהקימו מחדש אחרי המלחמה. בהתחלה בנו את בריכת המים העגולה מתחת לגמל, בהמשך את צריף חדר אוכל הישן, צריפי המגורים, בית התינוקות, שני הגנים, מוסך, מסגרייה, נגרייה, דיר ורפת. כשהבתים היו מוכנים חזרו האימהות והילדים מהמנזר בחיפה, והפרות, שהיו בעכו בזמן המלחמה, חזרו לרפת.

בתמונה של הנחת אבן הפינה לערבי הנחל החדשה רואים את אבא שלי עומד על במה מקושטת במוטות עם ענפים, ומדבר אל החברים שעומדים סביבו עם הגב למצלמה. בין שני מוטות תלויה כתובת באותיות ענקיות:  לבנים נפלו – גזית נבנה."

אפשר לקנות את הספר כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *