מיומנו של עורך לשוני 1/2/2016

פעם, באיזו מסיבה, שאלו אותי האם אין בעיסוק של עריכת לשון מן התנשאות כזו. מה גורם לי לחשוב שאני יכול לתקן יצירה של אדם אחר?
ועוד שאלו: זה בטח מקצוע לא סימפתי במובן הזה שהעורך אולי אינו אהוד על הכותבים, בלשון המעטה, בשל היומרה שלו, בגלל התיקונים שמשנים לפעמים את הכוונה של הכותב.

אז עניתי לשואל הראשון את מה שהבוס שלי לשעבר, האיש שלימד אותי כמעט כל מה שאני יודע, אמר לי תמיד: “אין כותב שלא צריך עורך לשון. אין אדם שמוציא תחת ידו טקסט נקי מטעויות.”
כך היה אומר, ומיד מושיט לי את שכתב לגב העטיפה של איזה ספר כדי שאעבור, אערוך ואתקן לפי ראות עיני.

ולשני עניתי כך: אין לי שליטה על מה שהזולת חושב עלי, אני רק יכול לגשת לטקסט שלו ביראת כבוד ובלי משוא פנים. לא מפני שאני יודע יותר, אלא מפני שזה המקצוע שלי, ובזכות העובדה שאני שולט בשפה העברית ובטכניקה הנדרשת כדי לערוך טקסט כהלכה.

וזו הייתה דווקא מסיבה נעימה. ברובה.
אגב, גם את הטקסט הזה כדאי לערוך. מי רוצה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *