"קְלִיפְקֶס – הבשורה": פלא ספרותי

יצא סוף סוף לאור בהוצאת כרמל אחד הספרים הטובים שהיה לי הכבוד לערוך: "קליפקס – הבשורה". אעלה בפוסט נוסף ריאיון עם יהורם ליבונטין, ובינתיים אני מצרף קטע קצר מהספר. רוצו לקנות, קישורים לאתרים של "עברית" וכרמל בסוף: 

לאיזי חשוב היה יותר להבין על מה נעצר ומה היה במעצר, ובמה מאשימים אותו.

"זה לא צחוק, דוד יוחאי. הם מסוגלים לעשות דברים איומים. אנשים יכולים להיעצר ולהיכלא בלי הגבלת זמן, אפילו יש שמועות שאנשים נעלמים ככה סתם, בלי הודעה והתראה ובלי שמישהו יודע מה עלה בגורלם, ובגלל הפחד הזה מהמגפה אף אחד לא יפצה פה ויצפצף, כי מי שפולט מילה לא נכונה היום ישר נהיה אנרכיסט, או אפילו פורמליסט, ולכל הפחות אויב העם, ובעצמו יכול להיות נתון בסכנה."

דודהּ האומלל נשבע לה שלא עשה דבר, ואין לו מושג מה נטפלו אליו דווקא, כי שחררו אותו בלי שאמרו לו או שאלו אותו משהו. הדבר היחיד שהצליח להבין מעימות קודם הוא, שבדרך כלשהי זה קשור לדברים שמפרסם באינטרנט גרשון שוביץ, הבעל של החברה הזאת של עדנה פריקלין, רותה שוביץ, שהוא בטוח שהיא יודעת מי זאת, כי סביר להניח ששמעה עליה כבר ממנו. אין לו מושג מה גרשון מפרסם או חושב, אף שהלך אליו הביתה כדי לדבר איתו ולנסות להבין מה הוא רוצה ולבקש ממנו שיניח לו. הוא לא הצליח להבין כלום מגרשון שוביץ, אבל נראה שגרשון שוביץ הזכיר אותו בדברים שהוא כתב, אף שהוא לא מבין באיזה הֶקשר ולא ברור לו למה. כך או כך, נראה לו שהם פחות מוטרדים ממנו ויותר מוטרדים מגרשון שוביץ, ומבינים שאין לו, לדוד יוחאי, שום קשר לעניין, וגם אם הם לא לגמרי בטוחים בזה, אין לו ספק שיבינו בסוף, כי הוא באמת לא מתעניין בכל הדברים האלה — וגם לא מבין בהם שום דבר. בכל מקרה, אין לו הרבה מה לעשות, כי גרשון שוביץ הוא משוגע לגמרי.

"אז לא הבנתי, דוד יוחאי, מה אתה אומר עכשיו? ככה סתם באו ועצרו אותך, ואז החזיקו אותך לבד במעצר לילה שלם, ואז ככה סתם שחררו אותך בלי להגיד לך כלום? בלי לחקור אותך? בלי שום הסבר?"

"לא יודע מה להגיד, איזי, אולי רק רצו להפחיד אותי, כדי שאתרחק מגרשון שוביץ, או אולי ההפך, להשתמש בי כדי להתקרב אליו. גם בשביל מה הם נטפלים אליו אני לא יכול להגיד. הוא נראה לי מסוכן בערך כמו שסרדין יכול להיות מסוכן ללווייתן."

"גם דג קטן יכול להיות מסוכן אם הוא נתקע לך בקנה הנשימה."

"יכול גם להיות שהם התכוונו לחקור אותי, ופשוט לא הספיקו כי העורך דין שלי הגיע ואילץ אותם לשחרר אותי לפני שהתכוונו."

"עורך דין? על איזה עורך דין בדיוק אתה מדבר? מאיפה יש לך עורך דין פתאום? אתה לא יודע שאין עורכי דין היום בעניינים כאלה? הרי ביטלו לכולם את ההרשאות. אתה מרגיש קצת מבולבל, דוד יוחאי."

"חיליק קצ'קס, זוכרת אותו? הבן דוד של פולה גור־חנה. אני לא יודע אם ביטלו את ההרשאות או לא ביטלו, ומה יש ומה אין, אבל עובדה שהוא בא, ובתור העורך דין שלי הצליח להיכנס פנימה ולשחרר אותי."

"חיליק קצ'קס? אתה לא רציני. איזה עורך דין הוא? ממתי?"

"הוא עבר קורס מזורז, ככה הוא אומר. מסתבר שיש דברים כאלה והוא קיבל הסמכה, ככה הוא אומר. נכון שהוא אומר גם שהוא לא התעסק בזה עד היום, אבל כשפולה הזעיקה אותו הוא בא — והצליח מהר מאוד לשחרר אותי."

"חיליק קצ'קס? אנחנו מדברים על אותו אחד? החרמן המטומטם הזה, שכל פעם שהוא רואה אותי הוא מסתכל עליי כמו טכנאי רנטגן מרייר, שלא לדבר על ההצעות המגונות המפגרות שלו. שתדע לך, דוד יוחאי, שרק בשבילך ובשביל החברה שלך, פולה גור־חנה  — שהיא סך הכול אישה שאני מכבדת… ואפילו מחבבת… על כל פנים יותר מכל הידידות שלך — התאפקתי ולא נתתי לו סטירה עד היום, או מה שיותר מגיע לו, בעיטה בביצים. לא יודעת, דוד יוחאי, משהו פה לא מריח לי טוב. הם יכולים להחזיק אנשים כמה שהם רוצים ולעשות מה שהם רוצים. היום אין יותר זכות לאף אחד לקבל ייצוג של עורך דין כשזה נוגע לחקירות של מִנהלת השלום והפיוס. אנשים נעלמים — ואי־אפשר אפילו לשאול שאלות, ורק קצ'קס הדביל הזה, בובת עורך דין של קורס מזורז, בא ככה סתם ומשחרר אותך בלי שאפילו חוקרים אותך? משהו פה לא מריח לי טוב."

היה משהו בדבריה. גם קליפקס לא היה יכול להתכחש שהסיפור נשמע קצת מוזר, אבל הוא לא ראה למה יש להתעמק בכך. הוא שמח מאוד להתכרבל במיטה הרחבה והנוחה בביתו שלו, שירש מדודתו בתיה סחוסה, במקום לרבוץ חסר אונים על הספסל הקשה והצר בתא המעצר האפל והאטום שבבניין בית המשפט המחוזי הישן, בלי לדעת מה יֵלד העתיד, ואם חיליק קצ'קס הצליח לגרום לשחרורו, אחת היא לו באיזו דרך זה קרה — אם זה היה בזכות כישוריו המשפטיים או בשל יכולת אחרת שבאמתחתו."

"לפעמים צריך גם לתת קרדיט כשזה מגיע," סיכם את הנושא," והאמת הפשוטה היא שלולא הוא, עדיין הייתי במעצר. אבל אם עוד פעם הוא ידבר אלייך לא יפה, תגידי לי — ואני אתן לו בעיטה בביצים בעצמי."

אחר שבריגיט צמדוס, במחויבות ובהתמדה, באה לבדוק מה שלומו בפעם השלישית ביום השלישי לשחרורו, החליט יוחאי קליפקס שהגיע הזמן לנהל איתה שיחה בדבר יחסיהם. הוא הכיר בשום רגש בזכותה המלאה להיפגע, לקח על עצמו אחריות מלאה, אמר שהיום הוא מכיר בטעות האיומה שעשה, מבין כמה היא חשובה לו וכמה הם מתאימים וטובים זה לזה, ושחבל שיחמיצו את מה שייתכן שהוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות להם בחייהם. בקצירת האומר ביקש את מחילתה והציע שיפתחו דף חדש ונקי שבו יִרבו חייהם המשותפים ששון ושמחה, אמון ואהבה.

בריגיט אמרה שהיא שמעה את מה שיש לו להגיד ותחשוב על זה, שזה לא כזה פשוט, כי אמון שנשבר לא יכול ככה סתם לצמוח מחדש יש מאין, שיש שיקולים לכאן ולכאן, והיא לא יכולה לתת תשובה כלאחר יד, אבל אמרה שתשקול ותראה. לפני שהלכה נישקה אותו על לחיו לפרידה.

על אף הצהרותיה, לא היה לו ספק שהיא תחזור אליו. והיא אכן חזרה. וכמו שצפה, היא האכילה אותו מרורים. ושלא כמו שצפה, אלה לא פחתו והתמעטו עם הזמן עד היעלמות מוחלטת, אלא להפך, הלכו והתגברו והתפרסו כמעט על פני כל הספקטרום של ישותו, עד שהפכו את חייו לכור מצרף עלי אדמות.

מששינה יוחאי קליפקס את גישתו, משהחליט במודע להיות כרוך אחרי בריגיט צמדוס, לחלות את פניה ולהיות קשוב לכל נים מעורער באישיותה, מתוך מחשבה שכך ירגיע את חששותיה ויוכל לבנות איתה חיים משותפים, משנתן יוחאי קליפקס את הכוח בידיה של בריגיט צמדוס, היא הפכה למפלצת.

העליתי לויקיפדיה: שני ערכים ספרותיים חדשים

הערך של הספר הנודע "בית ספר למטומטמים" והערך של המחבר שלו, סשה סוקולוב, עלו לויקיפדיה!

לחצו על התמונה כדי לעבור לערך "בית ספר למטומטמים"

לחצו על התמונה כדי לעבור לערך "סשה סוקולוב"

פגישה טקסטואלית וריאיון עם אסף עמית, מחבר הספר "יערה"

אסף עמית שלח לי את כתב היד שלו, שהפך לספר "יערה", בספטמבר 2021. אמנם זכיתי לערוך אותו גם תוכנית, בעריכה ספרותית, אך הערך הספרותי שלו היה נוכח ומודגש במקור, עוד לפני ששיניתי אפילו פסיק אחד.

אני זוכר שהטקסט ריגש אותי מהרגע הראשון. אני לא אוהב ספוילרים ולכן לא אתאר את עלילת הספר, אבל אזכיר רק את דמות הגיבור, הילד – שבשל תאונת דרכים נפגע נפשית, רגשית ופיזית – ואת מידת ההזדהות שחשתי כלפיו, אף שלא חוויתי, למזלי, את מה שחווה. ואכן, ההישקעות הזאת של הקורא בטקסט של "יערה" היא המעלה העיקרית שלו, ביחד עם הלשון הייחודית הגבוהה יחסית, ומרכיבים נוספים שיוצרים יצירה ספרותית מרשימה ויוצאת דופן.

אסף מתגורר בחו"ל, ולכן, בלית ברירה, תפסתי אותו לשיחה טקסטואלית טרנס-אטלנטית קצרה, כדי לשמוע מעט עליו ועל ספרו:


ש: מעולם לא שאלתי אותך אם הספר מבוסס בצורה כזאת או אחרת על חייך, וכך אני נוהג בכל הכותבים שמגיעים אלי, כי אני מאמין שעלי לקרוא את הטקסט ולעבוד עליו בצורה נקייה, ללא ידע מוקדם שאינו קשור לעולם שבו פועל הטקסט. אני גם סבור שאם יש ספרות טובה, כמו אצלך, אין חשיבות רבה לעולם שלך ככותב הספר, אלא בעיקר כאמור לעולם שיצרת בטקסט.

עם זאת, אתה מיטיב לכתוב תיאורים ריאליסטיים שמסגננים באופן מיוחד את הטקסט, כמו משחקי קרני השמש בדירת הילד, שיערה המתבדר של יערה ועוד רבים. מרבית הכותבים מתקשים בתוספות האלה, ואילו אתה הצלחת בכך – מהיכן שאבת את היכולת הזאת?

ת: אכן ישנן נקודות השקה מסוימות בין חיי לבין חייו של גור גיבור ספרי. בייסוד הסיפור מונחות חוויות מכוננות משנות נעוריי. עם זאת, הספר ״יערה״ הוא ספר פרוזה, ועלילת הספר והדמויות שמופיעות בו הן פרי דמיוני. אני מעריך שאותן חוויות מילדותי אפשרו לי הכרות אינטימית עם החוויות הפיזיות והרגשיות שגור מתמודד איתן.

ייתכן שהיכולת התיאורית שציינת נובעת מעבודתי באדריכלות, שם תהליך התכנון שלי מלווה ברישום לא מעט סקיצות בעיפרון, שבעזרתן אני מדמה לעצמי כיצד יראה המבנה והחללים בו. לא פעם הן כוללות גם חשיבה על אור השמש ורישום הצל שיוטל על המבנה. בדרך כלל החשיבה שלי מאוד ציורית. בשעת הכתיבה אני רואה את הסצנות בעיני רוחי, ומחפש בהן אילו פריטים ראוי שאכתוב כדי להדגיש את הלכי הרוח של גיבורי. לפעמים אני משתמש בתיאורים האלו כדי להדגיש אחידות צבעונית או חומרית בין פסקאות קשורות, או להדגיש ניגודיות בין סצנות.

ש: אתה עושה שימוש בשפה גבוהה יחסית בספר, "ספרותית פלוס". מדוע בעצם בחרת במשלב סיפורי גבוה של המספר-נוכח?

ת: בסיפור אישי כמו ״יערה״, הבחירה בכתיבה מנקודת מבט של מספר נוכח הייתה בעבורי החלטה לא פשוטה. ובאמת כמה מהפרקים כתבתי תחילה גם בגוף שלישי בתור ניסיון, לפני שהסקתי שרק מספר-נוכח יספק לי את הקרבה הרגשית שביקשתי. דבר נוסף, צורת כתיבה זו מציגה מבט סובייקטיבי של הגיבור על חייו, ומשאירה לקורא לשקול בעצמו את טיב שיפוט המציאות של הדובר. הדבר מוסיף בעיניי לאותנטיות של הסיפור. הרי לרוב ככה אנו מקשיבים לזולתנו בחיים.

משום שנושא הסיפור מורכב, ושאפתי לבטא בתיאוריי הלכי רגש מדויקים ככול שאוכל, בחרתי לצייר בקופסת צבעים רחבה ומגוונת יותר. שפה עשירה זו, שכמעט אינה שייכת ליומיום, מדגישה לטעמי גם את תחושת הריחוק של גור מהמציאות, את היותו שרוי בעולמו הפנימי – הסובייקטיבי. מפני שגור הוא אדם משכיל, בוגר בצלאל באדריכלות ובעל ניסיון חיים מורכב, הנחתי ששפתו ומבטו על החיים יהיו מורכבים.

ידוע לי שהיום, ובעשורים האחרונים בכלל, ישנה שאיפה לכתיבה מרובה במשפטים קצרים ומילים יומיומיות. אכן לא פעם יש בזה יופי, אבל מצער אותי לראות כשהליכה אחרי זרם תרבותי נעשית ללא שיקול דעת, עד כדי כך שהיא הופכת לכניעה של הספרות לתרבות המרדדת של תקשורת ההמונים והתקשורת הדיגיטלית.

ש: אני חושב שיהיה נחמד אם תוכל לספר מעט על תהליך הכתיבה של הספר, לטובת הכותבים האחרים, ובעיקר אולי לטובת הכותבים לעתיד… כמה זמן לקח לך להגיע לכתב היד הסופי ששלחת אלי לעריכה? האם כתבת באופן מסודר, או רק ברגעי השראה?

ת: להערכתי אני כותב כבר כמעט עשרים שנה, אבל לקח לי זמן עד שצברתי את המיומנות הנחוצה כדי לכתוב ספר שלם. את הספר ״יערה״ כתבתי במשך כשלוש שנים, לפני ששלחתי את כתב היד לעריכה שלך.

אני כותב באדיקות של חקלאי, מדי יום משעה חמש עד שבע בבוקר, ובסופי שבוע לפרקי זמן ממושכים יותר. מניסיוני ההשראה באה אלי בעיקר כשאני עובד בשבילה.

בראשית כתיבת הספר בחרתי רעיון בסיסי שינחה אותי: הגיבור שסובל מטראומת ילדות מתקשה להסתגל לחיים בוגרים, ומבקש לחזור בהזיותיו דווקא אל תקופת נעוריו הרעה. הגיבור מונע מכוח אשליה ששם ימצא את הפתרון לתקיעוּת של חייו. השאיפה של גור לפגוש מחדש את יערה, חברת נעוריו, שהעניקה לו אז בתקופת שיקומו מפציעה קשה מבט מכיל, היא הביטוי המעשי לרצון הזה.

אחרי כן הגדרתי את אופיו של הגיבור, עיסוקו ואת הדמויות שסביבו בכל אחת מעלילות הספר. אבל את העלילות עצמן שרטטתי בקווים כלליים בלבד. נהגתי להתקדם בכתיבה, ומדי תקופה לעצור ולבחון את דרכי. לפעמים מצאתי צורך לשנות פסקאות שכתבתי, לפעמים ערכתי שינויים בתוכנית.

בתחילת הדרך תכננתי לכתוב בנפרד את כל אחת מעלילות הספר, ולאחר מכן לטרוף יחד את כל פרקי העלילות כמו חפיסת קלפים ולחזור ולערוך אותם עד שאמצא רצף שיהיה נכון בעיניי – ונכון עבור גור. בסופו של דבר קרה משהו אחר לגמרי, כי ניווטתי את רצף העלילות בעקבות זרם התודעה של גור, ובהדרגה האירועים מחייו, ההזיות והחלומות שלו, נכרכו זה בזה ונוצר מעבר חלק ביניהם, שהוא בעיניי אחד המרכיבים המיוחדים במבנה של הספר.

ש: היה לי ברור מההתחלה, כבר עם הקריאה המקדימה שעשיתי עבורך, שאתה כותב שקורא, והרבה. אפשר ממש לראות זאת בטקסט. אילו סופרים או ספרים העניקו לך השראה, ישירה או עקיפה, לכתיבת הספר? מה אתה אוהב לקרוא?

ת: מרבית הספרים שאני קורא שייכים לז׳אנר הרומן הראליסטי או הרומן הפסיכולוגי. מלבדם אני אוהב לקרוא מחזות וספרי פסיכולוגיה. האחרונים היו, בין היתר, כלי שימושי לבניית הלכי הנפש של הדמויות שאני כותב. קריאתי בכתביו של הפסיכולוג ז׳אק לאקאן, השפיעה על עיצוב הספר ״יערה״. למשל, דמותה של יערה היא אובייקט נכסף מצד גור, אך בעצם גור מבטא את ערגתו אל דבר שאינו יערה – אלא אל אובדן גדול ממנה. כזה שלא ניתן לתיקון.

 במחשבה על סופרים וספרים שהשפיעו עלי לקראת כתיבת הספר "יערה" עולים בדעתי:

 ג׳ורג׳ פרק, "זיכרון ילדות״.

דוד שיץ, ״העשב והחול״.

 ש״י עגנון, ״בדמי ימיה,״ ו״עד הנה״.

פול אוסטר, ״המצאת הבדידות״.

נגיב מחפוז, ״אהבה וגשם״.

עמוס עוז, ״מיכאל שלי״.

אלבר קאמי, ״אדם הראשון״.

מרסל פרוסט, ״בעקבות הזמן האבוד״.

ישנם עוד רבים אחרים שקראתי את ספריהם במהלך השנים שהשפיעו בוודאי על כתיבתי.


הספר "יערה" יצא לאור בהוצאת איפבליש (2022).

לפרטים נוספים ולקנייה – עברו לאתר ההוצאה – כאן!

ריאיון עם הסופרת נירית וייס, מחברת הספר "עמליה"

לפני כשנה וחצי התקשרה אלי מְחברת הספר "עמליה", נירית וייס. היא נשמעה מהוססת מעט בטלפון, כאילו לא הייתה בטוחה שכתב היד שעמדה לשלוח לי לקריאה מקדימה טוב מספיק כדי לרדת לדפוס ולהפוך לספר.

אבל כבר בעמודים הראשונים הבחנתי באיכות המקורית והמרגשת של הטקסט הזה. המסְפרת העיקרית – ילדה ואחר כך נערה, המתארת את חייה בקיבוץ המדברי ואת סיפורה של המטפלת הצעירה והנערצת שלה, עמליה – משתמשת בשפה ילדית ייחודית, מפוכחת, ישירה ובהירה, ומראה שהספרות לא פסה מספרי הריאליה בישראל.

לאחר הקריאה המקדימה עבר הטקסט עריכה ספרותית על ידִי, אך הוא לא נזקק לעבודה רבה מבחינת תוכנו. אדרבא, האיכויות הספרותיות הבולטות שלו, כאמור, ניכרו כבר בכתב היד.

איכות הטקסט של "עמליה" לא נעלמה גם מעיניה של חוקרת הספרות עדי אביטל-רוזין, שכתבה לאחרונה על נירית וייס:

"לשונה העשירה קולחת ורציפה, קוהרנטית בצורה מדויקת ובו זמנית גם הצנועה והפשוטה ביותר שפגשתי אי פעם מימיי. השילוב הייחודי הזה, של עושר מול צניעות, מציב אותה מיידית בשורה הראשונה בין גדולי וגדולות הספרות העברית בישראל."

כל מילה.

שמחתי לשמוע מנירית ש"עמליה" הוגש למועמדות לפרס ספיר. בעיניי אין מועמד ראוי ממנו. בקיצור, אין זה ספר שאפשר להתעלם ממנו, ולכן פניתי לנירית כדי לשאול אותה כמה שאלות שיעזרו לפזר את הערפל מסביב לנסיבות כתיבת הספר:


ש: בספר נתת לדמויות לספר את סיפורן בעצמן, ולא הסתפקת במספר כל-יודע. הילדה-נערה מתארת מעיניה את המתרחש בחלק הארי של הטקסט, אך יש עוד דמויות שמרשות לעצמן להידחף ולקבל במה. מעניין אותי מדוע עשית זאת.

ת: הילדה המספרת היא דמות נוכחת נפקדת בתוך הסיפור, ולעיתים היא מספרת דברים מאוד קשים על דמויות אחרות. הרי "המציאות המדומיינת" תמיד הרבה יותר מורכבת, וחשבתי שאני צריכה לנסות לפחות לחמול על הדמויות, ולאפשר להן להציג את עצמן באופן קצת יותר מורכב.

לחמול, פירושו לתת להן לספר את הסיפור מנקודת המבט שלהן. והנה אלונה, הדמות שמייצגת את כל הדוגמטי, העקרוני והתקנוני בקיבוץ של פעם, את כל הנוקשה, חסר החמלה, מתגלה כדמות יותר עגולה. נעמה, בִּתי, אמרה שזאת הדמות שהכי נגעה ללבה והפתיעה אותי מאוד.

זו אינה רק טכניקה. זו הצגה יותר "הוגנת בעיניי". כי למרות שמדובר ברומן בדיוני – אי אפשר להיתמם ולומר שהאירועים ברומן תלושים לגמרי מן המציאות. והרי הורינו ומחנכינו לא עשו דברים בשם הרוע, ואנחנו, בני הקיבוץ, הרי לא היינו רק "קורבנות". ועל כן, ניסיתי, מעבר לחמלה, לאפשר לדמויות להידחף לסיפור ולומר את אשר על ליבן.

ש: בעיניי, הדמות הכי אניגמטית היא דווקא זאת שמקבלת את הבמה העיקרית, שמניעה את העלילה ומספרת את הדברים מנקודת המבט שלה: הילדה-נערה. לדעתי זאת הטכניקה הסיפורית שבונה את הספרות הייחודית בספר, שהזכרתי קודם; אפילו שֵם אין לה. איך הגעת ליצירת הדמות הזאת?

ת: בהתחלה, זו היתה כתיבה מזרם התודעה. רק בהמשך זיהיתי את הדמות הזו כדמות בתוך הסיפור, שיש לה הרבה יתרונות כמספרת מפני שהיא ילדה, היא יכולה "להיתמם" למשל. ההיתממות נותנת הרבה כוח לדמות. היא מעניקה סב-טקסט לדברים שאומרת הדמות. כמו נניח הביקורת על הגזענות שהייתה בקיבוצים, והייתה! זה דבר, שאני בתור ילדה מאוד צעירה קלטתי אותו; היחס לגרעינים הצרפתים שבאו מצפון אפריקה; והפער בין העקרונות האלה ששמענו מהמבוגרים – שכולנו "שווים" – אבל הצרפתים קצת פחות… הילדה מספרת מה שהיא שומעת מחברת המבוגרים, זה כוח אחד של הדמות.

בנוסף, הדמות הזו כאילו "לא מבינה כלום", כי היא ילדה צעירה, וזה הכוח שלה. למסור את הסיפור מנקודת המבט שלה, בלי לשאול, בלי לבקר, בלי לשפוט.

לעומת הילדה המספרת – כל השאר הן דמויות בוגרות, וככאלה הן גם שיפוטיות, שמביאות עמן אג'נדה כזו או אחרת.

ש: מהם מקורות ההשראה שלך לכתיבה? האם הם חיצוניים (אולי ספרים שקראת) או פנימיים (כתיבה מתוך העולם הפנימי שלך, אולי בהשראת אירועים ביוגרפיים)?

ת: טוב, החלק הביוגרפי הוא ברור למדי, ואני לא רוצה להתכחש אליו. נולדתי "בקיבוץ של פעם" וגדלתי בו. אבל מעבר לזה, ככותבת, רציתי ליצור רומן ספרותי ראוי. אם את כותבת אחד לאחד – זה לא מעניין. זאת לא ספרות. ועל כן הבריאה הספרותית עניינה אותי הרבה מעבר לחלק הביוגרפי.

ש: נראה שהקיבוץ – ובעיקר התפתחותו מקומונה סוציאליסטית קיצונית ליישוב חסר אידאולוגיה, שיתופי ברמה כזאת או אחרת – מעניק השראה לכותבים רבים. מדוע זה לדעתך?

ת: הקיבוץ היה "ניסוי חברתי", וכל מי שאומר שלא – יום טוב לו… סליחה, כן? 🙂

וברצינות: להפריד תינוק בן יומו מהוריו, נראה לי משהו שהוא בלתי סביר בכל קנה מידה. אומרים עלינו שאנחנו מתבכיינים, שאנחנו מתקרבנים, שאנחנו תולים את המצוקות שלנו בלינה המשותפת, אז אומרים… שיגידו. אבל אני זוכרת, שכבר בהיותי ילדה ממש צעירה הבחנתי שיש משהו מאוד בלתי סביר באפשרות שכל מבוגר יכול להתפרץ אל חיינו ונפשותינו ולעשות בהן כלבבו. וזו גם אחת הטראומות. התחושה של חוסר המוגנות. שכל אחד יכול להתפרץ אליך לנפש, לשפוט, לבקר, ובעיקר לא לראות בך יחיד עם צרכים מסוימים.

והקלישאה הזאת, כל אחד לפי צרכיו. והרי זה היה בדיוק הפוך. כולנו היינו שטאנץ אחד, שאמור לציית לחוקים ותקנונים. נכון, שגם בחברה מחוץ לקיבוץ פחות ראו את היחיד. זאת היתה תקופה כזו. ובכל זאת – היעדרם של הורים מגוננים היה בבחינת נזק בלתי נסבל שיש לו השלכות גם על ההווה שלנו כבוגרים.

אני מביטה על הילדים שאני גידלתי בצִלה של הטראומה מהלינה המשותפת, ואני רואה ילדים שחובקו, שעד היום מחובקים, אף שהם כבר גדולים ובעלי משפחות משלהם. הם חזקים, הם מגשימים את היכולות האינטלקטואליות שלהם, הם יודעים שיש להם בית איתן וחזק מאחוריהם. זה לא היה אצלנו, בוגרי הקיבוץ של פעם. אני לפחות הייתי ילדה אבודה עם כל מה שמשתמע מזה. אחרי הצבא התהלכתי בעולם בתחושת בדידות מזהרת… לא היה לי שום מקום לקרוא לו בית.

אבל נראה לי שהסיבה הכי רצינית כרוכה בפערים בין האידאולוגיה ומה שהצהירו כנכון וצודק וערכי – לבין המעשה היומיומי, או ההתנהגות בפועל. זה היה פער כל כך גלוי לעין "וצועק", עד שאי אפשר היה לא להתייחס אליו. הסרט "מבצע סבתא", היצירה הקנונית – הוא אולי הביטוי הכי מובהק של עמידה על הפער.

 ינון, העורך הספרותי, שערך ברגישות אינסופית את הטקסט שלי, שאל אותי בזמנו, למה הרגתי את הדמות של אודי.

ובכן, שני בניי, עומר ומתן, היו חיילים קרביים בצבא. שמונה שנים הייתי אם לחיילים בצבא. לא מתכסה בלילות חורפיים מייסורי מצפון, נוסעת אליהם מתי שאפשר עם סירים של קובה וג'חנון, ותמיד החרדה הזו, שמשהו יקרה… ואולי זו היתה דרך להתמודד עם החרדות שלי…

אֲבָל, ויש אבל: האפשרות למות בתאונת דרכים היא אפשרות זהה, אולי אף גדולה, מלמות בקרב, טפו טפו… ואנחנו – מקדשים את השכול ומביטים עליו בסוג של הערצה… וקושרים לו כתרים, ושרים לו שירים…

אז הייתי חייבת לעשות איזושהי סאטירה על הקטע הזה. גם בהקשר הקיבוצי. סליחה. כן?

למשל, העניין הזה – שהמזכיר הוא זה שצריך להודיע למשפחה בקיבוץ. תמיד נראה לי תווך מיותר. כאילו מה? המזכיר הוא איזו גננת? ראש העיר גם מתלווה לנציגות קצין העיר, כשהם באים לבשר את הנורא מכול להורים? ולמה המוות הזה הוא מוות עם יחסי ציבור גדולים כל כך? הרי השכול הוא שכול הוא שכול. ובסוף, אם מת לך מישהו אהוב, זה לא משנה ממה הוא מת… אבל ההילה והתמיכה שמקבלת משפחה שכולה, לעומת משפחה שבנה לא נפל בקרב, היא גדולה לאין שיעור – ויש בזה משהו נורא לא צודק.

לכן, לשם הסאטירה, אודי מת בלבנון אמנם, אבל בתאונת דרכים… ועם זאת אני תמיד אומרת: טפו טפו טפו ושלא נדע.


לפרטים נוספים ולקנייה באתר המוציא לאור, הוצאת איפבליש, לחצו כאן

לקריאת קטעים מתוך הספר (מומלץ!) עִברו לכאן

אסתי אוסובסקי בריאיון על ספרה "חמניות מחפשות שמש"

עלילת ספרה של אסתי אוסובסקי "חמניות מחפשות שמש" מתרחשת ברובה בדיור מוגן, בית אבות, ודמויות רבות בספר דרות שם. אך אין זה אומר שהסיפור אטי ומנומנם. נהפוך הוא, וזהו המוטיב המעניין כל כך בספר הזה, שכל כך כיף לקרוא אותו:  הניגוד (לכאורה?) בין "התפאורה הזקנה" (כלומר, דמויות השחקנים הקשישים) לבין העלילה הקצבית והמותחת – זהו ספר בלשי של ממש.
ולא נשכח את גליה, הגיבורה, שאיננה זקנה כלל וכלל, אבל חוששת מתהליך ההזדקנות המתקרב (לתחושתה), ויחד עם זאת מבקשת את קרבת הדיירים בבית האבות, ואף נעזרת בהם כדי לפתור את התעלומה, שמעורבים בה שימוש פטאלי בגז צחוק והרבה אהבה.

נפגשתי עם אסתי כדי לשאול אותה כמה שאלות ולברר עניין או שניים שלא הספקתי ללבן איתה במהלך העבודה על הספר:


ש: אסתי, מעניין אותי לדעת – מדוע מיקמת את מרכז העלילה דווקא בדיור מוגן? הרי מדובר בספר בלשי, קצבי, מסקרן ומותח. הבחירה שלך דווקא במקום הזה מעניינת ויוצאת דופן.

ת: נקודת המוצא שלי הייתה הרצון לעסוק בזִקנה, לעבד את התחושות והפחדים המתלווים לנושא זה. אז אין כמו בית אבות שמתאים לכך. יחד עם זה, לכאורה באופן פרדוקסלי, ניסיתי להראות שגם שם יש חיים, אהבה, יצירתיות וחמלה, וגם שם יש לאנשים אפשרות לשלוט בחייהם ובמותם. כל זה נרקם לתוך העלילה ולתוך תעלומת מותם של שלושה אנשים באותו בית אבות. האם ייתכן שהם לקחו את חייהם בידם או שמישהו עשה להם את זה? ועוד בשאיפת גז צחוק…

ש: ממש ככה… תוכלי לספר מעט, עבור הקוראים שאולי מבקשים להיות כותבים וסופרים אף הם – באילו נסיבות החלטת לכתוב את הספר? כמה זמן לקח לך לכתוב אותו?

ת: כבת זקונים להורים מבוגרים יוצאי שואה, וכילדת מושב שבו רוב החברים היו בגיל הוריי, וכנ"ל גם קרובי משפחתי האחרים, נושא הזקנה היה חלק מעולמי כבר מגיל צעיר. כך יצא שליוותי גם את תהליך ההזדקנות של רבים מהם מקרוב. בתוך הדעיכה הזאת חיפשתי תמיד מקומות של תקווה, של חיוניות ושל משמעות לקיום במצב שכזה. החיפוש הזה הפך לחלק ממסע החיים האישי שלי.
מדי פעם אספתי רעיונות לסיפור, אך לא היו בי כוחות לצאת למסע המפרך, מה גם שזה היה ספרי הראשון. כשפגשתי במקרה את שרון ליאור (כותבת בעצמה ומנחת שיעורי כתיבה וספרות) ניתן אות הפתיחה למרוץ הארוך, שלקח כארבע שנות כתיבה ועוד כארבע שנים בעריכה ובחיפוש הוצאה לאור. שרון ליוותה אותי, האמינה בי ולא נתנה לי לוותר.

ש: הטקסט עוסק, בין השאר, בדימויי גוף, בהתבגרות ובזִקנה כמובן. בחרת לפתוח את הספר בסצנת צילומים של ספנר טוניק, שבה גיבורת הספר מצטלמת צילום קבוצתי בעירום. אנא ספרי מעט על הבחירה הזאת ועל גליה, הדמות הראשית.

ת: כתבתי את הספר כשהייתי בערך בגילה של גליה. באותה תקופה הייתי מוטרדת יותר מהשינויים החיצוניים שעומדים לקרות במהלך ההזדקנות. מפני שהייתי חשופה לתהליכי זקנה של אנשים קרובים זה נושא שעורר בי הרבה חששות. מנגד ראיתי את אותם אנשים משוחררים, שמציגים את גופם לראווה בכל גיל, למשל אצל טוניק ספנסר, ונכספתי להיות כמוהם. לא העזתי. אבל גליה העזה. גליה, שלא הצליחה ליצור מערכת זוגית טובה ואמיתית אלא עם גבר נשוי, שלא תאלץ להתחייב לו או לחיות איתו בעולם האמיתי. גליה שחיה על הקו בין אימי העולם והרצון להצילו אבל אף פעם לא ממש לחיות כאחד האדם. היא מגלה שהיא עומדת להזדקן כמו כולם ולבד. הבנה זו דוחפת אותה בלי להיות מודעת לכך להתמודד עם הזקנה והמוות ועם המציאות. כך היא מגיעה לבית האבות ועוברת מסע שהוא בלשי עבורה לכאורה, אבל במהלכו היא נותנת לעצמה את ההזדמנות האחרונה להשתנות ולאהוב.

ש: הדמות של בנימין ייחודית בעיניי. הוא זקן, אך לא מוכן לקבל עליו את התפקיד של "הזקן", והסירוב הזה אכן יוצר בטקסט את המהלך העלילתי שמניע את העלילה, ביחד עם נחישותה של גליה. ספרי מעט על נקודת המבט שלך ביצירת הדמות הזאת.

ת: את בנימין היה הכי פשוט לכתוב. הדמות מבוססת על דודי בנימין, שאכן היה עבורי דוגמה לזקן שלא מוכן להיות זקן. איש שבגיל 90 החל ללבוש ג'ינס, ולאורך חייו תמיד נסע , טייל ובילה ושמר על המון חוש הומור ושובבות, אפילו שהיה די ערירי.
אמנם סיפור חייו של בנימין היה קצת שונה, אבל את העוצמה שלו ואת הסיפור על השואה והמפגש עם מפקד המחנה לקחתי ממנו. דמות זאת נתנה לי את הרוח הגבית שלה נזקקתי בהתמודדות עם הנושא הקשה הזה. ומאחר שמדובר באדם שמאוד אהבתי, הכתיבה עליו זרמה לי טוב יותר מכל השאר.


"חמניות מחפשות שמש", אסתי אוסובסקי, הוצאת איפבליש 2021.

לפרטים נוספים ולקניית הספר – היכנסו לאתר של ההוצאה לאור, כאן.

ריאיון עם הסופרת סופי רחלנקו, מחברת הספר "מרק בורשט וסיפורים אחרים"

סופי הגיעה אלי בשנת 2015, לאחר שהשלימה את כתיבת ספרה "התכתבות בכיוון אחד" וחיפשה עורך. מאז התברר שהיא סופרת פורייה ומוכשרת במיוחד; הוציאה לאור עד היום שמונה ספרים, בעברית ובצרפתית, והיא כותבת במיומנות, ובפואטיקה מרשימה ויוצאת דופן. כדאי להציץ בערך הויקיפדיה של סופי (שאני כתבתי), כאן.

לאחר שערכתי ארבעה מספריה חשבתי שכדאי לשאול אותה כמה שאלות, כדי למלא פערים שנותרו אצלי ובטח יעניינו גם רבים אחרים, שקראו או יקראו את יצירותיה. הנה לפניכם:


  • ידוע שסופרים רבים מתקשים למצוא סוף מעניין ומתאים לספריהם. את, לעומתם, בחרת לכתוב קובץ סיפורים קצרים, שבו צריך למצוא סוף מתאים לכל סיפור בנפרד. איך את מתמודדת עם זה בכתיבה?

כאשר אני מתחילה לכתוב סיפור, לעתים רחוקות אני יודעת בדיוק איך לסיים אותו. יש לי רעיון של נושא מסוים ו/או סיטואציה, ולפעמים זאת הדמות שמעניינת אותי. גם אם מקור ההשראה נעוץ בראליה, תוך כדי הכתיבה הדמיון משתלט עליה, לעתים משנה אותה ומוביל את הסיפור למחוזות שלא חשבתי עליהם בתחילה.

כאשר התחלתי, למשל, לכתוב את "סיפורו של סשה", רציתי לתאר את מה עובר בנפשו של מורה שיוצא לפנסיה אחרי שנים רבות של עבודה בהוראה. יש כאן כמובן גם אלמנט אוטוביוגרפי, כי גם אני הייתי מורה במשך שנים רבות, אבל במקום לכתוב על עצמי, כתבתי על גבר, מורה למתמטיקה (ולא לצרפתית כמוני…), שהוא לחלוטין פרי דמיוני. חוץ מהסיטואציה ההתחלתית, לא ידעתי לאן הסיפור יוביל אותי. האמת, "ישנתי" עם הגיבור שלי כמה לילות טובים, ובבוקר נולדו פתאום רעיונות להמשך. לגבי הסוף של הסיפור הזה וגם של סיפורים אחרים, חשוב לי להפתיע. לעתים הדמויות והעלילה שאני מפתחת הן שמספקות לי את הרעיון ומפתיעות אף אותי, וכשזה קורה אני מרגישה שהצלחתי לסיים את הסיפור בצורה לא צפויה שמעוררת עניין והרהורים. אני רוצה לציין שמעולם לא השתתפתי בשום סדנה לכתיבה ואני כותבת מתוך צורך פנימי ולפי האינטואיציה שלי.

  • את חושבת שבתור סופרת שאינה ילידת הארץ, קל לך יותר למצוא רעיונות לסיפורים שמעניינים את הקהל המקומי הישראלי, או שהדבר מקשה עלייך?

ישראל היא ארץ מהגרים ואני חושבת שההגירה, שהיא דרך אגב נושא חשוב בספרות העולמית, נוגעת בישראלים רבים. העובדה שנולדתי בברית המועצות לשעבר וחייתי בה עד גיל 10, ואחר כך עוד שלוש שנים בפולין לפני העלייה ארצה, סיפקה לי באופן טבעי חומר ביוגרפי רב שעשוי לעניין אנשים, בין אם עברו חווית דומות ובין אם לאו. אחרי שספרי "משם ומכאן" יצא לאור, פנו אלי כמה אנשים וסיפרו לי שהזכרתי להם את החוויות שעברו בעצמם, ושהספר ריגש אותם. מצד שני, היו גם כמה סקירות שבהן צוין שהודות לספרי זה נודע להם לראשונה על המעברות של שנות השישים. התרגשתי מאוד לשמוע תגובות שכאלה, שהעידו על העניין שגם ספר אוטוביוגרפי יכול לעורר. אבל מעבר לשימוש ישיר באלמנטים אוטוביוגרפיים, ההגירה שמוטבעת משנות הילדות הרכות משפיעה על ראיית הדברים מהצד, נותנת פרספקטיבה אחרת. הדבר בא לביטוי גם בסיפורים קצרים שלי שנעדרים אלמנטים אוטוביוגרפיים. האמת, לא פשוט להיות אאוטסיידר, לא בחיים ולא בתחום הכתיבה, בנוסף לעובדה שעברית איננה שפת האם. אני אבל חושבת שדי התגברתי על קשיי השפה העברית, וחוץ מזה, יש כמובן גם עורך שמתקן ומשפר את התוצאה…

  • איך אמנות הכתיבה מתיישבת עם האמנויות האחרות שלך? במה שונה ובמה דומה הכתיבה לציור למשל?

אני מציירת מילדות, והורַי שהבחינו בנטייתי זאת, תמיד עודדו אותי להמשיך ולצייר. מלבד כמה שירים מחורזים שלי שדקלמתי עוד לפני שידעתי לכתוב, הכתיבה הממשית באה אצלי בשלב הרבה יותר מאוחר. תחילה כתבתי למגירה וגם לתלמידים שלי, שאהבו את המערכונים ואת השירים שכתבתי עבורם בצרפתית, כדי לעודד ולחבב עליהם את השפה הזרה היפהפיה, אך לא קלה לצברים.

עם השנים, הציור והכתיבה תפסו יותר ויותר מקום בביטוי העצמי שלי. שני התחומים האלה לא פעם משתלבים ומשלימים אחד את השני. כך למשל, בקולאז'ים שלי אני מוסיפה לעתים גם טקסטים קצרים, ובשני הספרים לילדים שכתבתי ואיירתי, הציורים אינם אילוסטרציה של הכתוב, אלא מוסיפים לטקסט קריצת עין ו/או היבט נוסף.

גם בציור וגם בכתיבה מתחילים בדף (או בד) לבן, וזה המשותף בין שני התחומים. ואז, אם היא באה כמובן, בא תורה של ההשראה… בעוד שבציור, מן ההתחלה, בדרך כלל אני רואה בעיני רוחי איך אני רוצה שייראה בסיומו, אין הדבר כך בכתיבה, שלעתים מובילה אותי לכיוונים לא צפויים. זה מאתגר לחפש נתיבים חדשים, לפתח, להגיע למקומות לא מתוכננים, והמסע מלא ההרפתקאות הווירטואליות והפתעות מכול הסוגים, כולל הקשיים והשירטונים שבו, מרתק אותי.

  • מה המכנה המשותף, אם יש כזה לדעתך, בכל הסיפורים בספר החדש?

תוך כדי הכתיבה אני לא ממש חושבת על המכנה המשותף בין הסיפורים. אני כותבת על מה שמושך את תשומת לבי, על מה שמעניין אותי, על מה שחשוב לי להביע בעקיפין דרך הדמויות שלי. גוסטב פלובר אמר פעם, "מדם בוברי, זה אני". אני לא עד כדי כך חוצפנית שארשה לעצמי להשוות את מה שכתבתי ליצירתו של הסופר הדגול. אני בהחלט מודעת למקומי הצנוע בתחום. יחד עם זאת, בכל סיפור יש כנראה משהו ממני.

לגבי הספר החדש, רק אחרי שסיימתי את הכתיבה של עשרת הסיפורים של הקובץ, ראיתי את המכנה המשותף שביניהם, ואז בחרתי את המוטו של הספר, שהוא ציטטה של בוריס פסטרנק מספרו "דוקטור ז'יווגו". בתרגומי לעברית המשפט נשמע כך:"המעבר בנתיב החיים אינו דומה לחציית שדה". אכן מה שמעניין אותי זה אנשים בגילים שונים ובתחנות שונות בחייהם, רגשותיהם, התלבטויותיהם, לעתים התגשמות הציפיות שלהם למרות הקשיים שבדרך, לעתים אשליות ואכזבות שאין להימנע אף מהם. בקיצור, לא גיבורים גדולים מעניינים אותי, אלא אנשים פשוטים כמוני, ואולי כמו עוד כמה מהקוראים שלי.

הספר "מרק בורשט וסיפורים אחרים" יצא לאור בהוצאת איפבליש בשנת 2021. לספרה של סופי באתר ההוצאה

ספריה הקודמים בעברית של סופי רחלנקו:

  • "חוויה עם מכחול בצהוב, אדום וכחול", הוצאת גוונים 2017
  • "ממש כאילו כמוני וגם קצת אחרים", סיפורי ילדים מחורזים, הוצאת אצבעוני 2020

עמליה

מאת נירית וייס

איור: רונית שדה
איור: רונית שדה

ספר חדש ונפלא בעריכתי – יצא לאור באוקטובר 2021 בהוצאת איפבליש:

"אבל עמליה. עמליה שלנו מעירה אותנו ברכות. הקול שלה נמוך ושקט, והיא אומרת בוקר טוב עדין וחלש כדי שהשינה שלנו תתעורר לאט לאט, והחלומות יקיצו במתינות."

עמליה הוא רומן על ילדוּת והתבגרות בקיבוץ של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ועד למלחמת לבנון הראשונה. קולה של הילדה המספרת בוחן את חברת המופת של "הקיבוצים של פעם", בהומור, באירוניה, בכאב ובתהייה.

מצורפים כאן פרקים נבחרים מהספר, להנאתכם:

לקנייה כספר אלקטרוני או מודפס: היכנסו לכאן

לריאיון עם נירית וייס, מְחברת הספר, לחצו כאן (מומלץ!)