לפני כשנה וחצי התקשרה אלי מְחברת הספר "עמליה", נירית וייס. היא נשמעה מהוססת מעט בטלפון, כאילו לא הייתה בטוחה שכתב היד שעמדה לשלוח לי לקריאה מקדימה טוב מספיק כדי לרדת לדפוס ולהפוך לספר.
אבל כבר בעמודים הראשונים הבחנתי באיכות המקורית והמרגשת של הטקסט הזה. המסְפרת העיקרית – ילדה ואחר כך נערה, המתארת את חייה בקיבוץ המדברי ואת סיפורה של המטפלת הצעירה והנערצת שלה, עמליה – משתמשת בשפה ילדית ייחודית, מפוכחת, ישירה ובהירה, ומראה שהספרות לא פסה מספרי הריאליה בישראל.
לאחר הקריאה המקדימה עבר הטקסט עריכה ספרותית על ידִי, אך הוא לא נזקק לעבודה רבה מבחינת תוכנו. אדרבא, האיכויות הספרותיות הבולטות שלו, כאמור, ניכרו כבר בכתב היד.
איכות הטקסט של "עמליה" לא נעלמה גם מעיניה של חוקרת הספרות עדי אביטל-רוזין, שכתבה לאחרונה על נירית וייס:
"לשונה העשירה קולחת ורציפה, קוהרנטית בצורה מדויקת ובו זמנית גם הצנועה והפשוטה ביותר שפגשתי אי פעם מימיי. השילוב הייחודי הזה, של עושר מול צניעות, מציב אותה מיידית בשורה הראשונה בין גדולי וגדולות הספרות העברית בישראל."
כל מילה.
שמחתי לשמוע מנירית ש"עמליה" הוגש למועמדות לפרס ספיר. בעיניי אין מועמד ראוי ממנו. בקיצור, אין זה ספר שאפשר להתעלם ממנו, ולכן פניתי לנירית כדי לשאול אותה כמה שאלות שיעזרו לפזר את הערפל מסביב לנסיבות כתיבת הספר:
ש: בספר נתת לדמויות לספר את סיפורן בעצמן, ולא הסתפקת במספר כל-יודע. הילדה-נערה מתארת מעיניה את המתרחש בחלק הארי של הטקסט, אך יש עוד דמויות שמרשות לעצמן להידחף ולקבל במה. מעניין אותי מדוע עשית זאת.
ת: הילדה המספרת היא דמות נוכחת נפקדת בתוך הסיפור, ולעיתים היא מספרת דברים מאוד קשים על דמויות אחרות. הרי "המציאות המדומיינת" תמיד הרבה יותר מורכבת, וחשבתי שאני צריכה לנסות לפחות לחמול על הדמויות, ולאפשר להן להציג את עצמן באופן קצת יותר מורכב.
לחמול, פירושו לתת להן לספר את הסיפור מנקודת המבט שלהן. והנה אלונה, הדמות שמייצגת את כל הדוגמטי, העקרוני והתקנוני בקיבוץ של פעם, את כל הנוקשה, חסר החמלה, מתגלה כדמות יותר עגולה. נעמה, בִּתי, אמרה שזאת הדמות שהכי נגעה ללבה והפתיעה אותי מאוד.
זו אינה רק טכניקה. זו הצגה יותר "הוגנת בעיניי". כי למרות שמדובר ברומן בדיוני – אי אפשר להיתמם ולומר שהאירועים ברומן תלושים לגמרי מן המציאות. והרי הורינו ומחנכינו לא עשו דברים בשם הרוע, ואנחנו, בני הקיבוץ, הרי לא היינו רק "קורבנות". ועל כן, ניסיתי, מעבר לחמלה, לאפשר לדמויות להידחף לסיפור ולומר את אשר על ליבן.
ש: בעיניי, הדמות הכי אניגמטית היא דווקא זאת שמקבלת את הבמה העיקרית, שמניעה את העלילה ומספרת את הדברים מנקודת המבט שלה: הילדה-נערה. לדעתי זאת הטכניקה הסיפורית שבונה את הספרות הייחודית בספר, שהזכרתי קודם; אפילו שֵם אין לה. איך הגעת ליצירת הדמות הזאת?
ת: בהתחלה, זו היתה כתיבה מזרם התודעה. רק בהמשך זיהיתי את הדמות הזו כדמות בתוך הסיפור, שיש לה הרבה יתרונות כמספרת מפני שהיא ילדה, היא יכולה "להיתמם" למשל. ההיתממות נותנת הרבה כוח לדמות. היא מעניקה סב-טקסט לדברים שאומרת הדמות. כמו נניח הביקורת על הגזענות שהייתה בקיבוצים, והייתה! זה דבר, שאני בתור ילדה מאוד צעירה קלטתי אותו; היחס לגרעינים הצרפתים שבאו מצפון אפריקה; והפער בין העקרונות האלה ששמענו מהמבוגרים – שכולנו "שווים" – אבל הצרפתים קצת פחות… הילדה מספרת מה שהיא שומעת מחברת המבוגרים, זה כוח אחד של הדמות.
בנוסף, הדמות הזו כאילו "לא מבינה כלום", כי היא ילדה צעירה, וזה הכוח שלה. למסור את הסיפור מנקודת המבט שלה, בלי לשאול, בלי לבקר, בלי לשפוט.
לעומת הילדה המספרת – כל השאר הן דמויות בוגרות, וככאלה הן גם שיפוטיות, שמביאות עמן אג'נדה כזו או אחרת.
ש: מהם מקורות ההשראה שלך לכתיבה? האם הם חיצוניים (אולי ספרים שקראת) או פנימיים (כתיבה מתוך העולם הפנימי שלך, אולי בהשראת אירועים ביוגרפיים)?
ת: טוב, החלק הביוגרפי הוא ברור למדי, ואני לא רוצה להתכחש אליו. נולדתי "בקיבוץ של פעם" וגדלתי בו. אבל מעבר לזה, ככותבת, רציתי ליצור רומן ספרותי ראוי. אם את כותבת אחד לאחד – זה לא מעניין. זאת לא ספרות. ועל כן הבריאה הספרותית עניינה אותי הרבה מעבר לחלק הביוגרפי.
ש: נראה שהקיבוץ – ובעיקר התפתחותו מקומונה סוציאליסטית קיצונית ליישוב חסר אידאולוגיה, שיתופי ברמה כזאת או אחרת – מעניק השראה לכותבים רבים. מדוע זה לדעתך?
ת: הקיבוץ היה "ניסוי חברתי", וכל מי שאומר שלא – יום טוב לו… סליחה, כן? 🙂
וברצינות: להפריד תינוק בן יומו מהוריו, נראה לי משהו שהוא בלתי סביר בכל קנה מידה. אומרים עלינו שאנחנו מתבכיינים, שאנחנו מתקרבנים, שאנחנו תולים את המצוקות שלנו בלינה המשותפת, אז אומרים… שיגידו. אבל אני זוכרת, שכבר בהיותי ילדה ממש צעירה הבחנתי שיש משהו מאוד בלתי סביר באפשרות שכל מבוגר יכול להתפרץ אל חיינו ונפשותינו ולעשות בהן כלבבו. וזו גם אחת הטראומות. התחושה של חוסר המוגנות. שכל אחד יכול להתפרץ אליך לנפש, לשפוט, לבקר, ובעיקר לא לראות בך יחיד עם צרכים מסוימים.
והקלישאה הזאת, כל אחד לפי צרכיו. והרי זה היה בדיוק הפוך. כולנו היינו שטאנץ אחד, שאמור לציית לחוקים ותקנונים. נכון, שגם בחברה מחוץ לקיבוץ פחות ראו את היחיד. זאת היתה תקופה כזו. ובכל זאת – היעדרם של הורים מגוננים היה בבחינת נזק בלתי נסבל שיש לו השלכות גם על ההווה שלנו כבוגרים.
אני מביטה על הילדים שאני גידלתי בצִלה של הטראומה מהלינה המשותפת, ואני רואה ילדים שחובקו, שעד היום מחובקים, אף שהם כבר גדולים ובעלי משפחות משלהם. הם חזקים, הם מגשימים את היכולות האינטלקטואליות שלהם, הם יודעים שיש להם בית איתן וחזק מאחוריהם. זה לא היה אצלנו, בוגרי הקיבוץ של פעם. אני לפחות הייתי ילדה אבודה עם כל מה שמשתמע מזה. אחרי הצבא התהלכתי בעולם בתחושת בדידות מזהרת… לא היה לי שום מקום לקרוא לו בית.
אבל נראה לי שהסיבה הכי רצינית כרוכה בפערים בין האידאולוגיה ומה שהצהירו כנכון וצודק וערכי – לבין המעשה היומיומי, או ההתנהגות בפועל. זה היה פער כל כך גלוי לעין "וצועק", עד שאי אפשר היה לא להתייחס אליו. הסרט "מבצע סבתא", היצירה הקנונית – הוא אולי הביטוי הכי מובהק של עמידה על הפער.
ינון, העורך הספרותי, שערך ברגישות אינסופית את הטקסט שלי, שאל אותי בזמנו, למה הרגתי את הדמות של אודי.
ובכן, שני בניי, עומר ומתן, היו חיילים קרביים בצבא. שמונה שנים הייתי אם לחיילים בצבא. לא מתכסה בלילות חורפיים מייסורי מצפון, נוסעת אליהם מתי שאפשר עם סירים של קובה וג'חנון, ותמיד החרדה הזו, שמשהו יקרה… ואולי זו היתה דרך להתמודד עם החרדות שלי…
אֲבָל, ויש אבל: האפשרות למות בתאונת דרכים היא אפשרות זהה, אולי אף גדולה, מלמות בקרב, טפו טפו… ואנחנו – מקדשים את השכול ומביטים עליו בסוג של הערצה… וקושרים לו כתרים, ושרים לו שירים…
אז הייתי חייבת לעשות איזושהי סאטירה על הקטע הזה. גם בהקשר הקיבוצי. סליחה. כן?
למשל, העניין הזה – שהמזכיר הוא זה שצריך להודיע למשפחה בקיבוץ. תמיד נראה לי תווך מיותר. כאילו מה? המזכיר הוא איזו גננת? ראש העיר גם מתלווה לנציגות קצין העיר, כשהם באים לבשר את הנורא מכול להורים? ולמה המוות הזה הוא מוות עם יחסי ציבור גדולים כל כך? הרי השכול הוא שכול הוא שכול. ובסוף, אם מת לך מישהו אהוב, זה לא משנה ממה הוא מת… אבל ההילה והתמיכה שמקבלת משפחה שכולה, לעומת משפחה שבנה לא נפל בקרב, היא גדולה לאין שיעור – ויש בזה משהו נורא לא צודק.
לכן, לשם הסאטירה, אודי מת בלבנון אמנם, אבל בתאונת דרכים… ועם זאת אני תמיד אומרת: טפו טפו טפו ושלא נדע.
לפרטים נוספים ולקנייה באתר המוציא לאור, הוצאת איפבליש, לחצו כאן
לקריאת קטעים מתוך הספר (מומלץ!) עִברו לכאן
מוקסמת בכל קריאה מחדש מ-״עמליה״.
תודה לך, עדי, על סקירה חכמה ומעמיקה של הספר!
קראתי את הספר והתמוגגתי! מהכתיבה הסוחפת ומהסיפור עצמו.
כל הכבוד!