ריאיון עם סופי רחלנקו, מחברת הספר "מרק בורשט וסיפורים אחרים" (הוצאת איפבליש, 2021)


עטיפת הספר

סופי הגיעה אלי בשנת 2015, לאחר שהשלימה את כתיבת ספרה "התכתבות בכיוון אחד" וחיפשה עורך. מאז התברר שהיא סופרת פורייה ומוכשרת במיוחד; הוציאה לאור עד היום שמונה ספרים, בעברית ובצרפתית, והיא כותבת במיומנות, ובפואטיקה מרשימה ויוצאת דופן. כדאי להציץ בערך הויקיפדיה של סופי (שאני כתבתי), כאן.

לאחר שערכתי ארבעה מספריה חשבתי שכדאי לשאול אותה כמה שאלות, כדי למלא פערים שנותרו אצלי ובטח יעניינו גם רבים אחרים, שקראו או יקראו את יצירותיה. הנה לפניכם:


  • ידוע שסופרים רבים מתקשים למצוא סוף מעניין ומתאים לספריהם. את, לעומתם, בחרת לכתוב קובץ סיפורים קצרים, שבו צריך למצוא סוף מתאים לכל סיפור בנפרד. איך את מתמודדת עם זה בכתיבה?

כאשר אני מתחילה לכתוב סיפור, לעתים רחוקות אני יודעת בדיוק איך לסיים אותו. יש לי רעיון של נושא מסוים ו/או סיטואציה, ולפעמים זאת הדמות שמעניינת אותי. גם אם מקור ההשראה נעוץ בראליה, תוך כדי הכתיבה הדמיון משתלט עליה, לעתים משנה אותה ומוביל את הסיפור למחוזות שלא חשבתי עליהם בתחילה.

כאשר התחלתי, למשל, לכתוב את "סיפורו של סשה", רציתי לתאר את מה עובר בנפשו של מורה שיוצא לפנסיה אחרי שנים רבות של עבודה בהוראה. יש כאן כמובן גם אלמנט אוטוביוגרפי, כי גם אני הייתי מורה במשך שנים רבות, אבל במקום לכתוב על עצמי, כתבתי על גבר, מורה למתמטיקה (ולא לצרפתית כמוני…), שהוא לחלוטין פרי דמיוני. חוץ מהסיטואציה ההתחלתית, לא ידעתי לאן הסיפור יוביל אותי. האמת, "ישנתי" עם הגיבור שלי כמה לילות טובים, ובבוקר נולדו פתאום רעיונות להמשך. לגבי הסוף של הסיפור הזה וגם של סיפורים אחרים, חשוב לי להפתיע. לעתים הדמויות והעלילה שאני מפתחת הן שמספקות לי את הרעיון ומפתיעות אף אותי, וכשזה קורה אני מרגישה שהצלחתי לסיים את הסיפור בצורה לא צפויה שמעוררת עניין והרהורים. אני רוצה לציין שמעולם לא השתתפתי בשום סדנה לכתיבה ואני כותבת מתוך צורך פנימי ולפי האינטואיציה שלי.

  • את חושבת שבתור סופרת שאינה ילידת הארץ, קל לך יותר למצוא רעיונות לסיפורים שמעניינים את הקהל המקומי הישראלי, או שהדבר מקשה עלייך?

ישראל היא ארץ מהגרים ואני חושבת שההגירה, שהיא דרך אגב נושא חשוב בספרות העולמית, נוגעת בישראלים רבים. העובדה שנולדתי בברית המועצות לשעבר וחייתי בה עד גיל 10, ואחר כך עוד שלוש שנים בפולין לפני העלייה ארצה, סיפקה לי באופן טבעי חומר ביוגרפי רב שעשוי לעניין אנשים, בין אם עברו חווית דומות ובין אם לאו. אחרי שספרי "משם ומכאן" יצא לאור, פנו אלי כמה אנשים וסיפרו לי שהזכרתי להם את החוויות שעברו בעצמם, ושהספר ריגש אותם. מצד שני, היו גם כמה סקירות שבהן צוין שהודות לספרי זה נודע להם לראשונה על המעברות של שנות השישים. התרגשתי מאוד לשמוע תגובות שכאלה, שהעידו על העניין שגם ספר אוטוביוגרפי יכול לעורר. אבל מעבר לשימוש ישיר באלמנטים אוטוביוגרפיים, ההגירה שמוטבעת משנות הילדות הרכות משפיעה על ראיית הדברים מהצד, נותנת פרספקטיבה אחרת. הדבר בא לביטוי גם בסיפורים קצרים שלי שנעדרים אלמנטים אוטוביוגרפיים. האמת, לא פשוט להיות אאוטסיידר, לא בחיים ולא בתחום הכתיבה, בנוסף לעובדה שעברית איננה שפת האם. אני אבל חושבת שדי התגברתי על קשיי השפה העברית, וחוץ מזה, יש כמובן גם עורך שמתקן ומשפר את התוצאה…

  • איך אמנות הכתיבה מתיישבת עם האמנויות האחרות שלך? במה שונה ובמה דומה הכתיבה לציור למשל?

אני מציירת מילדות, והורַי שהבחינו בנטייתי זאת, תמיד עודדו אותי להמשיך ולצייר. מלבד כמה שירים מחורזים שלי שדקלמתי עוד לפני שידעתי לכתוב, הכתיבה הממשית באה אצלי בשלב הרבה יותר מאוחר. תחילה כתבתי למגירה וגם לתלמידים שלי, שאהבו את המערכונים ואת השירים שכתבתי עבורם בצרפתית, כדי לעודד ולחבב עליהם את השפה הזרה היפהפיה, אך לא קלה לצברים.

עם השנים, הציור והכתיבה תפסו יותר ויותר מקום בביטוי העצמי שלי. שני התחומים האלה לא פעם משתלבים ומשלימים אחד את השני. כך למשל, בקולאז'ים שלי אני מוסיפה לעתים גם טקסטים קצרים, ובשני הספרים לילדים שכתבתי ואיירתי, הציורים אינם אילוסטרציה של הכתוב, אלא מוסיפים לטקסט קריצת עין ו/או היבט נוסף.

גם בציור וגם בכתיבה מתחילים בדף (או בד) לבן, וזה המשותף בין שני התחומים. ואז, אם היא באה כמובן, בא תורה של ההשראה… בעוד שבציור, מן ההתחלה, בדרך כלל אני רואה בעיני רוחי איך אני רוצה שייראה בסיומו, אין הדבר כך בכתיבה, שלעתים מובילה אותי לכיוונים לא צפויים. זה מאתגר לחפש נתיבים חדשים, לפתח, להגיע למקומות לא מתוכננים, והמסע מלא ההרפתקאות הווירטואליות והפתעות מכול הסוגים, כולל הקשיים והשירטונים שבו, מרתק אותי.

  • מה המכנה המשותף, אם יש כזה לדעתך, בכל הסיפורים בספר החדש?

תוך כדי הכתיבה אני לא ממש חושבת על המכנה המשותף בין הסיפורים. אני כותבת על מה שמושך את תשומת לבי, על מה שמעניין אותי, על מה שחשוב לי להביע בעקיפין דרך הדמויות שלי. גוסטב פלובר אמר פעם, "מדם בוברי, זה אני". אני לא עד כדי כך חוצפנית שארשה לעצמי להשוות את מה שכתבתי ליצירתו של הסופר הדגול. אני בהחלט מודעת למקומי הצנוע בתחום. יחד עם זאת, בכל סיפור יש כנראה משהו ממני.

לגבי הספר החדש, רק אחרי שסיימתי את הכתיבה של עשרת הסיפורים של הקובץ, ראיתי את המכנה המשותף שביניהם, ואז בחרתי את המוטו של הספר, שהוא ציטטה של בוריס פסטרנק מספרו "דוקטור ז'יווגו". בתרגומי לעברית המשפט נשמע כך:"המעבר בנתיב החיים אינו דומה לחציית שדה". אכן מה שמעניין אותי זה אנשים בגילים שונים ובתחנות שונות בחייהם, רגשותיהם, התלבטויותיהם, לעתים התגשמות הציפיות שלהם למרות הקשיים שבדרך, לעתים אשליות ואכזבות שאין להימנע אף מהם. בקיצור, לא גיבורים גדולים מעניינים אותי, אלא אנשים פשוטים כמוני, ואולי כמו עוד כמה מהקוראים שלי.

לספרה של סופי באתר ההוצאה

ספריה הקודמים בעברית של סופי רחלנקו:

  • "חוויה עם מכחול בצהוב, אדום וכחול", הוצאת גוונים 2017
  • "ממש כאילו כמוני וגם קצת אחרים", סיפורי ילדים מחורזים, הוצאת אצבעוני 2020

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *