ריאיון עם סופי רחלנקו, מחברת הספר "מרק בורשט וסיפורים אחרים" (הוצאת איפבליש, 2021)


עטיפת הספר

סופי הגיעה אלי בשנת 2015, לאחר שהשלימה את כתיבת ספרה "התכתבות בכיוון אחד" וחיפשה עורך. מאז התברר שהיא סופרת פורייה ומוכשרת במיוחד; הוציאה לאור עד היום שמונה ספרים, בעברית ובצרפתית, והיא כותבת במיומנות, ובפואטיקה מרשימה ויוצאת דופן. כדאי להציץ בערך הויקיפדיה של סופי (שאני כתבתי), כאן.

לאחר שערכתי ארבעה מספריה חשבתי שכדאי לשאול אותה כמה שאלות, כדי למלא פערים שנותרו אצלי ובטח יעניינו גם רבים אחרים, שקראו או יקראו את יצירותיה. הנה לפניכם:


  • ידוע שסופרים רבים מתקשים למצוא סוף מעניין ומתאים לספריהם. את, לעומתם, בחרת לכתוב קובץ סיפורים קצרים, שבו צריך למצוא סוף מתאים לכל סיפור בנפרד. איך את מתמודדת עם זה בכתיבה?

כאשר אני מתחילה לכתוב סיפור, לעתים רחוקות אני יודעת בדיוק איך לסיים אותו. יש לי רעיון של נושא מסוים ו/או סיטואציה, ולפעמים זאת הדמות שמעניינת אותי. גם אם מקור ההשראה נעוץ בראליה, תוך כדי הכתיבה הדמיון משתלט עליה, לעתים משנה אותה ומוביל את הסיפור למחוזות שלא חשבתי עליהם בתחילה.

כאשר התחלתי, למשל, לכתוב את "סיפורו של סשה", רציתי לתאר את מה עובר בנפשו של מורה שיוצא לפנסיה אחרי שנים רבות של עבודה בהוראה. יש כאן כמובן גם אלמנט אוטוביוגרפי, כי גם אני הייתי מורה במשך שנים רבות, אבל במקום לכתוב על עצמי, כתבתי על גבר, מורה למתמטיקה (ולא לצרפתית כמוני…), שהוא לחלוטין פרי דמיוני. חוץ מהסיטואציה ההתחלתית, לא ידעתי לאן הסיפור יוביל אותי. האמת, "ישנתי" עם הגיבור שלי כמה לילות טובים, ובבוקר נולדו פתאום רעיונות להמשך. לגבי הסוף של הסיפור הזה וגם של סיפורים אחרים, חשוב לי להפתיע. לעתים הדמויות והעלילה שאני מפתחת הן שמספקות לי את הרעיון ומפתיעות אף אותי, וכשזה קורה אני מרגישה שהצלחתי לסיים את הסיפור בצורה לא צפויה שמעוררת עניין והרהורים. אני רוצה לציין שמעולם לא השתתפתי בשום סדנה לכתיבה ואני כותבת מתוך צורך פנימי ולפי האינטואיציה שלי.

  • את חושבת שבתור סופרת שאינה ילידת הארץ, קל לך יותר למצוא רעיונות לסיפורים שמעניינים את הקהל המקומי הישראלי, או שהדבר מקשה עלייך?

ישראל היא ארץ מהגרים ואני חושבת שההגירה, שהיא דרך אגב נושא חשוב בספרות העולמית, נוגעת בישראלים רבים. העובדה שנולדתי בברית המועצות לשעבר וחייתי בה עד גיל 10, ואחר כך עוד שלוש שנים בפולין לפני העלייה ארצה, סיפקה לי באופן טבעי חומר ביוגרפי רב שעשוי לעניין אנשים, בין אם עברו חווית דומות ובין אם לאו. אחרי שספרי "משם ומכאן" יצא לאור, פנו אלי כמה אנשים וסיפרו לי שהזכרתי להם את החוויות שעברו בעצמם, ושהספר ריגש אותם. מצד שני, היו גם כמה סקירות שבהן צוין שהודות לספרי זה נודע להם לראשונה על המעברות של שנות השישים. התרגשתי מאוד לשמוע תגובות שכאלה, שהעידו על העניין שגם ספר אוטוביוגרפי יכול לעורר. אבל מעבר לשימוש ישיר באלמנטים אוטוביוגרפיים, ההגירה שמוטבעת משנות הילדות הרכות משפיעה על ראיית הדברים מהצד, נותנת פרספקטיבה אחרת. הדבר בא לביטוי גם בסיפורים קצרים שלי שנעדרים אלמנטים אוטוביוגרפיים. האמת, לא פשוט להיות אאוטסיידר, לא בחיים ולא בתחום הכתיבה, בנוסף לעובדה שעברית איננה שפת האם. אני אבל חושבת שדי התגברתי על קשיי השפה העברית, וחוץ מזה, יש כמובן גם עורך שמתקן ומשפר את התוצאה…

  • איך אמנות הכתיבה מתיישבת עם האמנויות האחרות שלך? במה שונה ובמה דומה הכתיבה לציור למשל?

אני מציירת מילדות, והורַי שהבחינו בנטייתי זאת, תמיד עודדו אותי להמשיך ולצייר. מלבד כמה שירים מחורזים שלי שדקלמתי עוד לפני שידעתי לכתוב, הכתיבה הממשית באה אצלי בשלב הרבה יותר מאוחר. תחילה כתבתי למגירה וגם לתלמידים שלי, שאהבו את המערכונים ואת השירים שכתבתי עבורם בצרפתית, כדי לעודד ולחבב עליהם את השפה הזרה היפהפיה, אך לא קלה לצברים.

עם השנים, הציור והכתיבה תפסו יותר ויותר מקום בביטוי העצמי שלי. שני התחומים האלה לא פעם משתלבים ומשלימים אחד את השני. כך למשל, בקולאז'ים שלי אני מוסיפה לעתים גם טקסטים קצרים, ובשני הספרים לילדים שכתבתי ואיירתי, הציורים אינם אילוסטרציה של הכתוב, אלא מוסיפים לטקסט קריצת עין ו/או היבט נוסף.

גם בציור וגם בכתיבה מתחילים בדף (או בד) לבן, וזה המשותף בין שני התחומים. ואז, אם היא באה כמובן, בא תורה של ההשראה… בעוד שבציור, מן ההתחלה, בדרך כלל אני רואה בעיני רוחי איך אני רוצה שייראה בסיומו, אין הדבר כך בכתיבה, שלעתים מובילה אותי לכיוונים לא צפויים. זה מאתגר לחפש נתיבים חדשים, לפתח, להגיע למקומות לא מתוכננים, והמסע מלא ההרפתקאות הווירטואליות והפתעות מכול הסוגים, כולל הקשיים והשירטונים שבו, מרתק אותי.

  • מה המכנה המשותף, אם יש כזה לדעתך, בכל הסיפורים בספר החדש?

תוך כדי הכתיבה אני לא ממש חושבת על המכנה המשותף בין הסיפורים. אני כותבת על מה שמושך את תשומת לבי, על מה שמעניין אותי, על מה שחשוב לי להביע בעקיפין דרך הדמויות שלי. גוסטב פלובר אמר פעם, "מדם בוברי, זה אני". אני לא עד כדי כך חוצפנית שארשה לעצמי להשוות את מה שכתבתי ליצירתו של הסופר הדגול. אני בהחלט מודעת למקומי הצנוע בתחום. יחד עם זאת, בכל סיפור יש כנראה משהו ממני.

לגבי הספר החדש, רק אחרי שסיימתי את הכתיבה של עשרת הסיפורים של הקובץ, ראיתי את המכנה המשותף שביניהם, ואז בחרתי את המוטו של הספר, שהוא ציטטה של בוריס פסטרנק מספרו "דוקטור ז'יווגו". בתרגומי לעברית המשפט נשמע כך:"המעבר בנתיב החיים אינו דומה לחציית שדה". אכן מה שמעניין אותי זה אנשים בגילים שונים ובתחנות שונות בחייהם, רגשותיהם, התלבטויותיהם, לעתים התגשמות הציפיות שלהם למרות הקשיים שבדרך, לעתים אשליות ואכזבות שאין להימנע אף מהם. בקיצור, לא גיבורים גדולים מעניינים אותי, אלא אנשים פשוטים כמוני, ואולי כמו עוד כמה מהקוראים שלי.

לספרה של סופי באתר ההוצאה

ספריה הקודמים בעברית של סופי רחלנקו:

  • "חוויה עם מכחול בצהוב, אדום וכחול", הוצאת גוונים 2017
  • "ממש כאילו כמוני וגם קצת אחרים", סיפורי ילדים מחורזים, הוצאת אצבעוני 2020

עמליה

מאת נירית וייס

איור: רונית שדה
איור: רונית שדה

ספר חדש ונפלא בעריכתי – יצא לאור באוקטובר 2021 בהוצאת איפבליש:

"אבל עמליה. עמליה שלנו מעירה אותנו ברכות. הקול שלה נמוך ושקט, והיא אומרת בוקר טוב עדין וחלש כדי שהשינה שלנו תתעורר לאט לאט, והחלומות יקיצו במתינות."

עמליה הוא רומן על ילדוּת והתבגרות בקיבוץ של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ועד למלחמת לבנון הראשונה. קולה של הילדה המספרת בוחן את חברת המופת של "הקיבוצים של פעם", בהומור, באירוניה, בכאב ובתהייה.

מצורפים כאן פרקים נבחרים מהספר, להנאתכם:

לקנייה כספר אלקטרוני או מודפס: היכנסו לכאן

אֶאוּרֵקָה! יש יוונית בתוך הסלט שלי

רשימה חדש שכתבתי לאתר של מילון אבניאון – יוונית ולטינית בעברית:

ללטינית וליוונית העתיקה השפעה עצומה על לשונות רבות. המילים שמקורן בלטינית וביוונית עברו דרך שפות שמיות הקרובות אלינו, כמו ארמית למשל, והשתרשו בתקופת המדרשים בלשון חז"ל, ובימי הביניים. הן נותרו בשימוש גם בעידן העברית החדשה כמילים עבריות-תקניות לכל דבר. נביא כאן מילים כאלה שחלקן יפתיע אתכם.

למאמר המלא: https://www.milononline.net/content_article.php?cid=16&pid=55

מהיכן הגיעו איברי הגוף שלנו ללשון העברית?

עד כלות הנשימה – מאמר חדש שכתבתי באתר מילון אבניאון:

טקסט חדש שכתבתי עלה היום לאתר של מילון אבניאון. החיבור מראה את מקורם של שמות איברי הגוף שלנו:

שמותיהם של איברי הגוף השונים מופיעים בדרך כלל כבר במקרא, ולפיכך מקורם עתיק. אך מהיכן התגלגלו השמות האלה לעברית המקראית? 

למאמר המלא: https://www.milononline.net/content_article.php?cid=16&pid=51

מה בין כתיבה לדמיון פרוע?

טקסט שכתבתי פעם לאתר תוכן גדול: "על כתיבה ועל דמיון בריא (או לא), חופשי ופרוע"

  1. "חשוב לדמיין, להתפרע עם הדמיון, זה עדיף מלהתפרע בחצר ולהיפגע", כך הייתה אומרת לנו דורית, מנחת חוג הדמיון המודרך כשהייתי בגן. אני כבר לא זוכר על מה הדריכה אותנו ואם אכן התפרעתי על כנפי הדמיון בחוג שלה (נדמה לי שנרדמתי וישנתי במשך רוב המפגשים. נו טוב, היא החשיכה את החדר). המשכתי להתפרע בחצר (ולהיפגע) אבל בילדותי המאוחרת יותר קראתי, מה זה קראתי, בלעתי, את ספרי המדע הבדיוני של אסימוב, היינלין ורבים אחרים, והדמיון שלי, כקורא, אכן התפרע אל מעבר לכוכבים הרחוקים ביותר, בגלקסיות נידחות ובחלליות מקרטעות, עם רובוטים הכבולים לשלושת החוקים הבסיסיים של אסימוב. גם זמן רב אחרי כן, לאחר שנטשתי את ספרי המדע הבדיוני לטובת ספרות אחרת ומגוונת יותר, עשיתי בדמיון שימוש שתאם יותר את הצעתה של דורית, אם כי המשכתי להירדם מדי פעם במהלך הקריאה. מתברר שדמיון פרוע זה דבר מעייף.
  1. ואז התחלתי לכתוב. ביקשו ממני טור ביקורת בעיתון מקומי על האירווויזיון של שנת 2000, שבו נשלחה לייצג את ישראל בתחרות להקת "פינג פונג". הסאגה ההזויה של הופעת נציגי ישראל, עם דגלי סוריה ונשיקה חד מינית מאולתרת, משכה אותי למחוזות סוריאליסטיים, ובמאמר שלי דימיתי את עצמי כחייזר אדמדם המסקר את האירועים הגלובליים עבור חברת מדיה נידחת בכוכב הלכת שלו (שאת שמו שכחתי). החייזר, שנקלע לתחרות, מנסה לפרש את ההופעה של ישראל ולחלץ תובנות הגיוניות מהמופע הביזארי, ללא הצלחה כמובן, עבור קוראיו.

    לצערי הטקסט הזה אינו בידי, נעלם מזמן, אך את תגובת העורך "שלי" אני זוכר היטב: "יש לך דמיון בריא", אמר, "זה לזכותך. נסה לפרסם אותו בעלון של היישוב שלך, אצלנו זה לא יתפרסם, יאכלו אותנו." לדעתי הוא חס עלי והתכוון יותר לדמיון פרוע מאשר לדמיון בריא.
    "בלעתי את כבודי" כמו שאומרים בנכר והמשכתי לכתוב, כשאני מנסה לרסן, בהצלחה חלקית, את הדמיון הגולש שלי.

  1. "הסוק מנג'ר של לגו עשה שטויות, פשוט שטויות, אז הם פיטרו אותו ומי הם לקחו במקומו? את אביהוד. אביהוד הקוריאני? שהיה במוטורולה? אז הרמתי לו טלפון, אמרתי לו על הרעיון שלי, והוא עף על זה, אמר לי תוסיף אותי ללינקדאין ונדבר." (מתוך 'דיבורי הייטק במתחם רמת החייל שלא תבין לעולם, וגם אם תנסה יישרף לך המוח'.)

    כשאני מרגיש שהמוזה עוזבת אותי, מתעסקת בדברים אחרים ומשאירה אותי מיובש (ואני חושב: שתלך לעזאזל המוזה הדפוקה הזו, מי צריך אותה? אסתדר בלעדיה. כן, ממש…), אני צולל מיד לבלוג של עוזי וייל. מי לא מכיר את עוזי וייל? תסריטאי, סופר, אחד הכותבים הטובים והמצחיקים שיש לנו כאן. יש לו כתיבה מלאת דמיון, לפעמים הוא קצת נסחף (זוכרים את "השער האחורי" של עיתון העיר?), הוא יודע איך ללחוץ על הכפתורים הכי כואבים שלנו כישראלים, ועדיין להצחיק אותנו בו בזמן.

    הנה, ראו בעצמכם, כאן

  1. פעם טיילתי עם הכלבה שלי באחד מהרחובות הקטנים והכמעט ציוריים של שכונת רחביה. זה היה כשעוד גרתי בירושלים, בתקופה ההיא רחביה עדיין לא נכבשה על ידי הצרפתים והאמריקנים, שבאו בהמוניהם, קנו במחירים מופרזים והחריבו את השכונה. היום זו שכונת רפאים, בתים רבים שופצו ואז נותרו ריקים, כשבעליהם באים לכמה שבועות בשנה לחגים, כמו בתי נופש בנוסח ירושלמי. אחת התוצאות של הפשיטה הזו על השכונה הייתה עלייה דרמטית במחירי שכר הדירה, כך שנאלצתי לעזוב באיזשהו שלב. אבל זה עניין לסיפור אחר.

    בכל אופן, טיילתי עם כלבתי היפה, קיטה, ופגשתי בדרכי בחמישה ילדים-נערים בלבוש חרדי. בדרך כלל התוצאה של הפגישות האלה היא מנוסה מיידית של הילדים לכל עבר בגלל פחד הכלבים. הפעם הם לא ברחו, רק נראו מאוד, איך לומר, ערניים, והביטו בקיטה בהשתאות. יצא מזה מפגש מאוד מעניין, והם אפילו העזו ללטף את הכלבה, שהייתה די אדישה לכל הסיטואציה.

    באותו ערב ישבתי וכתבתי את המפגש הזה, אך שיניתי את המקום, הזמן, את הדמויות, בקיצור את ה-setting. הזיתי איזה מפגש של יצורי אוקיאנוס שנפגשים על פסגת הר תת-ימי, ומעזים, לראשונה בחייהם, כמו מין טקס חניכה כזה, להיכנס למערה ולבקר יצור מאיים, שמתגלה כסלמנדרה ענקית וחביבה, שמלקקת אותם בעדינות בלשונה המדגדגת.
    טוב, ערב לפני כן גמרתי לקרוא את "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק, אחד הספרים הפרועים ביותר שנכתבו במאה ה-20.
    אגב, המאמר הזה כן התפרסם במקומון ההוא, ואף זכיתי לשבחים עליו.

  1. אסיים באחד הכותבים-ציירים המצחיקים-עצובים והפרועים שחיו בישראל: דודו גבע זצ"ל. הוא נפטר בגיל צעיר יחסית, וכשקראתי על מותו בטרם עת הזלתי דמעות רבות. אבל הספרים שלו, הטורים שלו, ובעיקר הברווז שלו, נשארו איתנו, לתמיד.

    קראו עליו כאן.

מי הזיז את האומצה שלי?? על מילים שנעלמו

מאמר חדש שכתבתי באתר מילון אבניאון:

מאמר חדש עלה לאתר של מילון אבניאון. במאמר סקירה קצרה של מילים שנעלמו ואינן עוד בשימוש:
"… פעם, לא כל כך מזמן, כשרצינו להזמין סטייק במסעדה (ולא, את המילה מזללה כבר נדיר לשמוע), לא השתמשנו אמנם במילה אומצה (שמקורה ארמית!), אך בספרות ובעיתונות המילה נכחה והחליפה את המילה הלועזית. האם עדיין אפשר למצוא אותה בספרים?"

למאמר המלא: https://www.milononline.net/content_article.php?cid=16&pid=48


האתר החדש של מילון אבניאון:

טקסט הפתיחה החגיגי שכתבתי לכבוד מתיחת הפנים של האתר

בתחילת ספטמבר 2020 עלה לאוויר האתר החדש של מילון אבניאון. זה הטקסט שכתבתי לכבוד האירוע:

"… המילון שלנו, על מאות אלפי ערכיו, הפתגמים, המאמרים, ההרחבות הלשוניות וההיסטוריות, ומילון המקרא השלם, פתוח לפניכם כפי שהיה תמיד, ללא צורך בהרשמה או בתשלום, וכך גם יישאר. הוא משמש כלי עזר חשוב ורב עוצמה בידי דוברי העברית, ילידים או עולים, להנחיל ולהשלים ידע, לחנך וללמד."

קראו את המאמר המלא: https://www.milononline.net/content_article.php?cid=16&pid=42