מאמר חדש שכתבתי באתר מילון אבניאון:

עד כלות הנשימה – מהיכן הגיעו איברי הגוף שלנו?

טקסט חדש שכתבתי עלה היום לאתר של מילון אבניאון. החיבור מראה את מקורם של שמות איברי הגוף שלנו:

“שמותיהם של איברי הגוף השונים מופיעים בדרך כלל כבר במקרא, ולפיכך מקורם עתיק. אך מהיכן התגלגלו השמות האלה לעברית המקראית? 

מתברר שיש שני מקורות עיקריים למילים אלה: אוגריתית ואכדית.

לדוגמה, שמות איברים שמקורם באוגריתית: אצבעעיןראשלשון ועוד. 

אוגריתית היא שפה שמית עתיקה, שדוברה באזור סוריה של היום. זוהי שפה קרובה מאוד לעברית המקראית, ולכן אין זה פלא שמילים רבות (ולא רק שמות איברי גוף כמובן) נשאלו ממנה לעברית. שיטת הכתיבה של השפה האוגריתית הייתה באלפבית לא מוכר בכתב היתדות. משערים כי כותבי האוגריתית ביססו את האלפבית האוגריתי על האלפבית הפיניקי בשנת 1400 לפנה”ס לערך. הם הוסיפו ל-22 האותיות של האלפבית הפיניקי שמונה אותיות נוספות, וכך אלפבית זה הגיע ל-30 אותיות.

שמות איברים שמקורם באכדית: גולגולתידבטן, בוהןשןאףציפורןמוח ועוד.

אכדית היא הלָשון השֵמית שבּפי תושָבֵי אַשוּר וּבָבֶל בּימֵי קֶדם. השפה נכתבה בכתב היתדות. אכדית היא לשון שמית מזרחית הדומה מאוד לעברית, ומשמרת תבניות רבות של הלשון הפרוטושמית. היא שימשה במסופוטמיה בשנים 2300 עד 500 לפה”ס והחליפה את השומרית כלשון היום-יומית של האזור. לאכדית היו שני ניבים, הניב הדרומי – בבלית, והניב הצפוני – אשורית. האכדית השפיעה על הלשון העברית והטביעה בה מאות מונחים, והיא השפה השמית היחידה שנשתמרה בכתב מהתקופות הקדומות ביותר.”

למאמר המלא: https://www.milononline.net/content_article.php?cid=16&pid=51

על כתיבה ועל דמיון בריא (או לא), חופשי ופרוע

מאת ינון קחטן

  1. “חשוב לדמיין, להתפרע עם הדמיון, זה עדיף מלהתפרע בחצר ולהיפגע”, כך הייתה אומרת לנו דורית, מנחת חוג הדמיון המודרך כשהייתי בגן. אני כבר לא זוכר על מה הדריכה אותנו ואם אכן התפרעתי על כנפי הדמיון בחוג שלה (נדמה לי שנרדמתי וישנתי במשך רוב המפגשים. נו טוב, היא החשיכה את החדר). המשכתי להתפרע בחצר (ולהיפגע) אבל בילדותי המאוחרת יותר קראתי, מה זה קראתי, בלעתי, את ספרי המדע הבדיוני של אסימוב, היינלין ורבים אחרים, והדמיון שלי, כקורא, אכן התפרע אל מעבר לכוכבים הרחוקים ביותר, בגלקסיות נידחות ובחלליות מקרטעות, עם רובוטים הכבולים לשלושת החוקים הבסיסיים של אסימוב. גם זמן רב אחרי כן, לאחר שנטשתי את ספרי המדע הבדיוני לטובת ספרות אחרת ומגוונת יותר, עשיתי בדמיון שימוש שתאם יותר את הצעתה של דורית, אם כי המשכתי להירדם מדי פעם במהלך הקריאה. מתברר שדמיון פרוע זה דבר מעייף.
  1. ואז התחלתי לכתוב. ביקשו ממני טור ביקורת בעיתון מקומי על האירווויזיון של שנת 2000, שבו נשלחה לייצג את ישראל בתחרות להקת “פינג פונג”. הסאגה ההזויה של הופעת נציגי ישראל, עם דגלי סוריה ונשיקה חד מינית מאולתרת, משכה אותי למחוזות סוריאליסטיים, ובמאמר שלי דימיתי את עצמי כחייזר אדמדם המסקר את האירועים הגלובליים עבור חברת מדיה נידחת בכוכב הלכת שלו (שאת שמו שכחתי). החייזר, שנקלע לתחרות, מנסה לפרש את ההופעה של ישראל ולחלץ תובנות הגיוניות מהמופע הביזארי, ללא הצלחה כמובן, עבור קוראיו.

לצערי הטקסט הזה אינו בידי, נעלם מזמן, אך את תגובת העורך “שלי” אני זוכר היטב: “יש לך דמיון בריא”, אמר, “זה לזכותך. נסה לפרסם אותו בעלון של היישוב שלך, אצלנו זה לא יתפרסם, יאכלו אותנו.” לדעתי הוא חס עלי והתכוון יותר לדמיון פרוע מאשר לדמיון בריא.
“בלעתי את כבודי” כמו שאומרים בנכר והמשכתי לכתוב, כשאני מנסה לרסן, בהצלחה חלקית, את הדמיון הגולש שלי.

  1. “הסוק מנג’ר של לגו עשה שטויות, פשוט שטויות, אז הם פיטרו אותו ומי הם לקחו במקומו? את אביהוד. אביהוד הקוריאני? שהיה במוטורולה? אז הרמתי לו טלפון, אמרתי לו על הרעיון שלי, והוא עף על זה, אמר לי תוסיף אותי ללינקדאין ונדבר.” (מתוך ‘דיבורי הייטק במתחם רמת החייל שלא תבין לעולם, וגם אם תנסה יישרף לך המוח’.)

כשאני מרגיש שהמוזה עוזבת אותי, מתעסקת בדברים אחרים ומשאירה אותי מיובש (ואני חושב: שתלך לעזאזל המוזה הדפוקה הזו, מי צריך אותה? אסתדר בלעדיה. כן, ממש…), אני צולל מיד לבלוג של עוזי וייל. מי לא מכיר את עוזי וייל? תסריטאי, סופר, אחד הכותבים הטובים והמצחיקים שיש לנו כאן. יש לו כתיבה מלאת דמיון, לפעמים הוא קצת נסחף (זוכרים את “השער האחורי” של עיתון העיר?), הוא יודע איך ללחוץ על הכפתורים הכי כואבים שלנו כישראלים, ועדיין להצחיק אותנו בו בזמן.

הנה, ראו בעצמכם: https://timeout.co.il/%D7%9B%D7%95%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%A2%D7%95%D7%96%D7%99-%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9C

  1. פעם טיילתי עם הכלבה שלי באחד מהרחובות הקטנים והכמעט ציוריים של שכונת רחביה. זה היה כשעוד גרתי בירושלים, בתקופה ההיא רחביה עדיין לא נכבשה על ידי הצרפתים והאמריקנים, שבאו בהמוניהם, קנו במחירים מופרזים והחריבו את השכונה. היום זו שכונת רפאים, בתים רבים שופצו ואז נותרו ריקים, כשבעליהם באים לכמה שבועות בשנה לחגים, כמו בתי נופש בנוסח ירושלמי. אחת התוצאות של הפשיטה הזו על השכונה הייתה עלייה דרמטית במחירי שכר הדירה, כך שנאלצתי לעזוב באיזשהו שלב. אבל זה עניין לסיפור אחר.

בכל אופן, טיילתי עם כלבתי היפה, קיטה, ופגשתי בדרכי בחמישה ילדים-נערים בלבוש חרדי. בדרך כלל התוצאה של הפגישות האלה היא מנוסה מיידית של הילדים לכל עבר בגלל פחד הכלבים. הפעם הם לא ברחו, רק נראו מאוד, איך לומר, ערניים, והביטו בקיטה בהשתאות. יצא מזה מפגש מאוד מעניין, והם אפילו העזו ללטף את הכלבה, שהייתה די אדישה לכל הסיטואציה.

באותו ערב ישבתי וכתבתי את המפגש הזה, אך שיניתי את המקום, הזמן, את הדמויות, בקיצור את ה-setting. הזיתי איזה מפגש של יצורי אוקיאנוס שנפגשים על פסגת הר תת-ימי, ומעזים, לראשונה בחייהם, כמו מין טקס חניכה כזה, להיכנס למערה ולבקר יצור מאיים, שמתגלה כסלמנדרה ענקית וחביבה, שמלקקת אותם בעדינות בלשונה המדגדגת.
טוב, ערב לפני כן גמרתי לקרוא את “המלחמה בסלמנדרות” של קארל צ’אפק, אחד הספרים הפרועים ביותר שנכתבו במאה ה-20.

אגב, המאמר הזה כן התפרסם במקומון ההוא, ואף זכיתי לשבחים עליו.

  1. אסיים באחד הכותבים-ציירים המצחיקים-עצובים והפרועים שחיו בישראל: דודו גבע זצ”ל. הוא נפטר בגיל צעיר יחסית, וכשקראתי על מותו בטרם עת הזלתי דמעות רבות. אבל הספרים שלו, הטורים שלו, ובעיקר הברווז שלו, נשארו איתנו, לתמיד.

קראו עליו כאן: https://www.mako.co.il/culture-books-and-theatre/articles/Article-564db7692923a51006.htm

מאמר חדש שכתבתי באתר מילון אבניאון:

מי הזיז את האומצה שלי??

מאמר חדש עלה לאתר של מילון אבניאון. במאמר סקירה קצרה של מילים שנעלמו ואינן עוד בשימוש:
“… פעם, לא כל כך מזמן, כשרצינו להזמין סטייק במסעדה (ולא, את המילה מזללה כבר נדיר לשמוע), לא השתמשנו אמנם במילה אומצה (שמקורה ארמית!), אך בספרות ובעיתונות המילה נכחה והחליפה את המילה הלועזית. האם עדיין אפשר למצוא אותה בספרים?”

למאמר המלא: https://www.milononline.net/content_article.php?cid=16&pid=48


האתר החדש של מילון אבניאון:

טקסט הפתיחה החגיגי שכתבתי לכבוד מתיחת הפנים של האתר

בתחילת ספטמבר 2020 עלה לאוויר האתר החדש של מילון אבניאון. זה הטקסט שכתבתי לכבוד האירוע:

“… המילון שלנו, על מאות אלפי ערכיו, הפתגמים, המאמרים, ההרחבות הלשוניות וההיסטוריות, ומילון המקרא השלם, פתוח לפניכם כפי שהיה תמיד, ללא צורך בהרשמה או בתשלום, וכך גם יישאר. הוא משמש כלי עזר חשוב ורב עוצמה בידי דוברי העברית, ילידים או עולים, להנחיל ולהשלים ידע, לחנך וללמד.”

קראו את המאמר המלא: https://www.milononline.net/content_article.php?cid=16&pid=42

 


ספר נוסף בעריכתי יצא לאור: “רוצה לצאת איתי” מאת איתי גדות

איתי גדות כתב רומן ביכורים מקסים וחכם, ובעיקר משעשע, על חייו של בחור צעיר וניסיונותיו למצוא את אשת חלומותיו, “האחת”, בין התבגרותו בתקופת בית הספר והצבא ובזמן לימודיו באוניברסיטה.

“מתאהב בקלות” – כך הוא מגדיר את עצמו. ואכן, הבחור הוא מתאהב סדרתי, שמחליף את מושאות אהבתו לעתים תכופות אך לא מפסיק לתהות בכל פעם, למרות גילו הצעיר, אם יצליח אי פעם להתמסד.

בין תחנות חייו, כתלמיד בבית הספר, כקצין תותחנים בצבא, כעובד במכולת השכונתית וכסטודנט באוניברסיטה, מתאר הגיבור את פגישותיו, את אהבותיו ואכזבותיו. פנטזיות אירוטיות וחלומות בהקיץ מובילים אותו לבסוף לקראת מפגש מחודש עם אהבתו הישנה.

העריכה הספרותית בספר התמקדה בעיקר בהשלמת כוונותיו הספרותיות של איתי, והידוק הטקסט מבחינה תוכנית כדי ליצור ספר קריאה מהנה וחכם. גם כאן הדיאלוג המפרה עם הכותב תרם מאוד לתוצר הסופי. מומלץ!

קישור לקניית הספר – לחצו כאן!

רומן נהדר בעריכתי שיצא לאור: “לא המרחק לא הזמן” מאת עדי מרקוזה הס

עטיפת הספר

הרומן מתאר את סיפורו האמיתי של זוג יוצא דופן בתל אביב של תחילת המאה ה-20, החל בתום מלחמת העולם הראשונה ועד אחרי מלחמת העולם השנייה.

יונה נולד ביפו, אך בשל היותו קומוניסט נאלץ להימלט מארץ ישראל, התגלגל למלחמת האזרחים בספרד שם איבד את רגלו, ומשם נע ברחבי ברית המועצות, בעודו מחכה שנים לפגישתו עם אהובתו רגינה.

רגינה התגייסה לצבא האנגלי במצרים במהלך המלחמה, ולאחר מכן חזרה לתל אביב, בעודה מחכה לאהובה שישוב.

16 שנים חלפו עד שהצליחו להתאחד שוב בישראל.

עדי מרקוזה הס כתבה רומן היסטורי יוצא דופן ורחב יריעה, וביצעה לשם כך תחקיר עצום, כולל נסיעה לקירגיזסטן ונבירה בארכיונים.

מכיוון שהכתיבה של עדי טובה מאוד, זהו ספרה השני שיוצא לאור, העריכה הלשונית והספרותית התקדמה בקצב מהיר יחסית. העבודה עם הכותבת הייתה מהנה ביותר, והתוצר הסופי הוא רומן מרתק ומרגש.

הנה הוא בספרייה הלאומית

ואפשר לקנותו כאן

פרידריך – סיפורון

מאת ינון קחטן

הכיסא נטה על צדו השמאלי אך הוא לא חש בכך. הוא התיישב מול שולחן הכתיבה, אוחז בידו את העט שקיבל ליום הולדתו השמונה עשר ושחשב למקור השראתו, וניסה לכתוב מכתב בדוי מקצין סקסוני במלחמת 30 השנים לאהובתו שבעורף.

הוא חשב על התקופה הזו כשעלעל במקרה באיזה מגזין. סופר שם על לייבניץ, שנולד במאה ה-17, מעט לפני שהסתיימה המלחמה הנוראית שגבתה, במישרין ובעקיפין, את חייהם של מיליונים, בקרב, בפרעות, במגֵפה.

אבל המשימה שנטל על עצמו הייתה קשה מכפי שחשב. ללא כל ידע על התקופה, על השפה, על חיי היום יום, איך יוכל לתאר מציאות?

מציאות, הא! אמר לעצמו. “הראליזם הוא העונש שלנו,” כך מלמל תמיד באוזני כל מי שהסכים להקשיב לו. הניסיון של הכול לתאר את הנעשה מבלי להעשיר את הטקסט במעט תעוזה, בדברים שאינם קורים, שלא קל להזדהות אִתם, שלא מדברים עליהם, ושתמיד ייראו “מוזרים”.

קל לומר, חשב. אבל לקחתי על עצמי משימה ראליסטית. מה עכשיו?

אהובתי גקרפטן,
אני כותב עבורך את האיגרת הזו בזמן שפּוֹל, חברי הטוב ביותר ביחידת הפרשים, מנקה את רובהו ומביט אלי במבט מזלזל.
אבל לא אכפת לי, אהובתי, שכולם כאן חושבים ששכחת אותי. אני יודע שאת חושבת עלי בכל ערב, בדיוק כפי שאני עושה, ותוהָה מה מעשיי, אם אני חי ומתי אחזור.
לא אספר לך על הקרבות, יפתי. את בוודאי שומעת מספיק, למרות שבלייפציג דתנו הקדושה שומרת על עצמה ללא צורך בהתערבות חייליה.
נזכרתי עכשיו באחותך, שהיתה חולה כשקראו לי להתייצב עם סוסי על מנת להגן על אמונותינו מול הכופרים. מה שלומה? האם קמה ממיטת חוליה?

הוא לגם מהקפה הפושר וקרא את שכתב, מעווה את פיו בזלזול אך נמנע מלמחוק – יותר טוב מכלום, חשב. צריך לפתח דמויות נוספות. האחות דווקא יכולה להתגלות כדמות מעניינת. אבל מה עם פול? חבר נאמן או ציניקן מרגיז?

הוא המשיך לכתוב, ובו בזמן תהה מה הוא עושה מול המחשב בארבע לפנות בוקר, מדוע אינו יכול להירדם לכל הרוחות? הלילות הארוכים שבהם נותר ער, מקשיב רק לקול מחשבותיו, דיכאו אותו מאוד. יותר מדי זמן לחשוב גורם לעצבות ולרגעי כעס, שמובילים לפרצי זעם למחרת. זה חייב להיפסק, חשב. למה אני לא ישן?

הלילה לא לחמנו, כלומר אני לא הצטרפתי לשאר הקצינים, שפרצו לכנסייה בעיר X והחריבו אותה כדי למנוע את התפשטות דברי הכפירה. לא הצטרפתי כי נמאס עלי ההרג של הכמרים, הם ממש מגעילים אותי, חיים או מתים, וכבר אין לי כל רצון ללכלך את חרבי בדמם המזוהם. פול עדיין מרגיש חובה, ואפילו הנאה, אך אני מאסתי בכך לגמרי. אהובתי, דבר לא משתווה לגעגועיי אלייך, אני מייחל לרגע שבו ניפגש ונתאחד שוב.

עייפות כבדה נחתה עליו. הוא לא ידע מדוע הוא מאלץ את עצמו לעבוד על המכתב של הקצין הגרמני. הדם של הכמרים בטח מזוהם בגלל הדֶבֶר, חשב. זה ממש מסוכן להתעסק במגפה ללא הגנה, הוא עלול להידבק. נכון שבני התקופה לא ידעו על קיומם של החיידקים (או שמא נגיפים? מה ההבדל בכלל?) ולא ידעו לשמור על היגיינה שתמנע את הפצת המחלה, אבל לבטח ידעו כי דם מזוהם יכול להדביק אחרים. לכן אמנע להבא, אהובתי, מהרג כלבים כופרים. אם רק אחשוד שהם חולים במחלה אשאיר את הטבח לחבריי, הצעירים ממני, שעדיין נהנים להגן על תורתנו הקדושה מהבוגדים הטמאים.

אני יושב וכותב לך כי אני לא יכול לישון, פול כבר מזמן נוחר לידי, כולם עייפים אחרי יום קשה. כנראה בשל כך שנמנעתי מלהצטרף לחבריי איני עייף מספיק כדי לעצום עיניים. אני רוצה לחלום עלייך אבל לא מצליח – במחשבותיי עולות רק דמויות שסוּפות בשלוליות דם שחורות, קרושות.

הכיסא שלי עומד להתפרק אהובתי, אני שם לב עכשיו שרגלו השמאלית שבורה. קשה לי לשבת ולכתוב כאן. אני נזכר בעבודתי במשרד עורכי הדין של אביך – שם היה לי שולחן גדול ורחב שנבנה במיוחד עבורי, והמזכיר שלי ישב לידי בשולחן משלו, זוכרת?

העט הזה לא נוח, הייתי רוצה לכתוב בעט שאביך קנה לי ביום שסיימתי את לימודיי. כמה כעס היה בי אז, לא ישנתי בלילות, טרוף מעייפות וטרוד כמו אדם זקן. על התקפי הזעם האלה אני מצטער, יפתי, כלפייך וגם, אבוי, כלפי אביך המיטיב.

אסיים כאן, אהובה, בברכת שלום ובתקווה גדולה שניפגש שוב בקרוב. השחר יעלה עוד מעט ועלי לצאת לעבודה, אם אצליח להתניע את האוטו.

שלך,

פרידריך.

דיכוטומיית השניצל

“יש שני סוגים של אנשים בעולם, כאלה שמטפטפים לימון טרי על השניצל שלהם וכאלה שלא.”

הוא ישב בשולחן הפינתי, בגבו אלי. לצערי יכולתי לשמוע את דבריו ללא קושי. לא יודע מה גרם לי להוציא את העט שלי, שכל כך הרבה זמן לא השתמשתי בו, ולהתחיל לשרבט את השטויות שהאיש פלט בשיחה הטלפונית שלו.

“… היו לה ידיים של גבר, זה היה נורא! לא, לא לה, לרקדנית הפלמנקו הזו מחדרה. תאמין לי, אני לא יודע איך נותנים לאישה עם כאלו ידיים לרקוד פלמנקו. מוציא את כל החשק. הייתי קם והולך באמצע ההופעה, מזל שאני לא אוהב פלמנקו.”

וגם: “יש לי תאוריות על הכול. כמעט על כל נושא שתבחר יש לי תאוריה… מה? לא, על זה אין לי כרגע. אני אחשוב על משהו, אבל יש לי תאוריה על גברים ונשים… לא מעניין, צודק, לכל אחד יש לפחות תאוריה אחת על גברים ונשים. אז אתה יודע מה, איך בעיניך לשמוע תאוריה על עכברושים? בבית שבאים אליו עכברושים יש חום ואהבה. כן, כן… מה, זה ברור איך הגעתי לזה. לבית קר, בלי אוכל, שהכול נקי מדי, איסטיניסטי כזה, אתה יודע, חסר חיים, לא יגיעו העכברושים… כן, היו אצלי עכברושים לפני כמה חודשים. גועל נפש תאמין לי!”

נשבעתי לעצמי, בעוד אני כותב את התאוריות הגאוניות של האיש, שלא אצא יותר לבד לבתי קפה, למרות שאני נוהג לעשות את זה די הרבה לאחרונה. מה זה אומר עלי שאני יושב וכותב את הקשקוש הזה? בטח לא משהו טוב.

 חשבתי על הדיכוטומיות הפשטניות של התאורטיקן בשולחן לידי. במה שונה מי שאוהב לימון סחוט וטרי על השניצל שלו לזה שלא אוהב? ואיפה נשים את מי שלא אוכל שניצלים בכלל? צריך גם קטגוריה לצמחונים (בעצם יש טבעול), אז לטבעונים (שלפי מיטב ידיעתי לא אוכלים את הכימיקלים של טבעול).

האיש עבר לנושא אחר:

“…היא לא אומרת לי מה היא רוצה. אם היא רוצה אותי או לא. אני רוצה לצאת ואז היא אומרת שאולי היא תצא עם חברות או ידידים, כאילו אני גיבוי. אבל מצד שני היא מראה לי חיבה ומילים יפות ומתקשרת ומתעניינת. ואני תלוי באמצע. אוף! לא יודע מה לעשות… מה לחכות? אז מה אם רק הכרנו? אני רוצה לדעת אם אנחנו מתקדמים או לא. אם היא מרגישה כמוני אז קדימה, אם לא אז ניפרד כידידים, ואולי נמשיך הלאה.”

ניסיתי לחשוב כמה זמן לא כתבתי כל כך הרבה בעט; מאז ימי האוניברסיטה, שנה וחצי בערך. כאבה לי הזרוע, וקיוויתי שאוכל לקרוא את כתב ידי, שבדרך כלל הופך לקשקושים אקראיים כבר מהמשפט הרביעי. בעצם לא ברור למה ארצה לקרוא את זה בכלל. מה אעשה עם זה?

בזמן האחרון אני מזהה אצלי תשוקה לא ברורה ולא מוסברת לכתוב כל דבר שאני שומע, לתעד, כמו העיתונאים הזריזים האלה בסרטים האמריקניים הישנים, ששולפים פנקס ועט וכותבים מובאות מפי המפקח שמדווח על איזה רצח. אני בטח חושב על אחד מהסרטים של היצ’קוק. אבל אני לא כזה. מעולם לא מיהרתי לכתוב הכול. תמיד הנחתי לדברים להיספג במוחי בתקווה שפעם אוכל לסחוט את המידע החוצה כמו מספוג. כמובן שזה לא עובד טוב, אבל בימי האוניברסיטה לא נתתי לזה להפריע לי – תמיד יכולתי לסמוך על הבנות בשיעורים, שכותבות בקצב מדהים, מקשיבות ולועסות מסטיק בו זמנית. נפלאה בעיני התכונה הנשית הזו, שמעולם לא הצלחתי לתפוס את דרך פעולתה.

האיש המשיך ללהג למכשיר הטלפון ואני המשכתי לכתוב, ממלא את הנייר הלבן בכתב ידי בלי לדעת למה.

בדרך הביתה מבית הקפה, עם רצועת הכלבה ביד אחת ותיק המחשב על כתפי, חשבתי על התכונה האנושית הרווחת לחלק ולמיין הכול לקבוצות ולתתי קבוצות. כמו החוקרים הדקדקנים והמסורים מהמאה ה-19, בני זמנו של דארווין, שסיירו ביערות-עד בתוליים ואספו פרפרים ואני לא יודע מה עוד, רק כדי לשפד אותם על סיכות בתוך תיבות תצוגה ולמיינם – מיון לפי מינים קרובים במעין אילן יוחסין משפחתי. אין ספק שהעבודה שהם עשו במשך השנים תרמה תרומה עצומה למה שאנחנו יודעים היום על העולם שלנו.

ואז חשבתי, מה אם הם היו ממיינים את הפרפרים, או את מרבי הרגליים, או את גמלי השלמה, או את כל מאות מיני הזוחלים, לפי צבעים? אילו אילנות יוחסין היו נוצרים מהעבודה המעניינת הזו? ואז איזה דארווין אחד היה קם ואומר שהצבעים של בעלי החיים הם הם הקשר המיידי ביניהם, וכך יש לחלק ולמיין את כל מיני החיים והצמחים בעולמנו. איפה זה היה שם אותנו?

כמובן שזה כבר קרה, רק בקנה מידה קטן יותר. עד היום אנחנו ממיינים ומסווגים את עצמנו, בני האדם, לפי צבעים. מוזר, חברות רבות באפריקה, ואפילו באסיה ובדרום אמריקה, בוחנות את כהות העור של האחר, ולפי הגוון נקבע המדרג החברתי. בדרום מזרח אסיה השיזוף נחשב לדבר מאוד לא רצוי, שלא יכהה צבע העור, שתישמר צחות הלובן עד כמה שאפשר.

ואנחנו? אנחנו דווקא משתזפים, אבל את כהי העור שלנו, אלה שכהים מלידה, וגם ובייחוד את אלה שהם לא “משלנו”, אנחנו דוחקים מטה מטה והחוצה להתמודד עם גורלם.

נזכרתי בדיכוטומיית-העל שלי, זו שמלווה את הקורא לאורך כל הספר “זן ואמנות אחזקת האופנוע” שקראתי כשהייתי צעיר מאוד, בטח בן 15 או משהו כזה. פירסיג מחלק את האנשים לשני סוגים; קלאסיים ורומנטיים. הקלאסיים יֵדעו לתקן את האופנוע שלהם באמצע שום מקום בעזרת לשונית של פחית בירה, ואילו הרומנטיים, שלא ינסו אפילו לתקן את הגדר של הגינה, יכולים לנתח לעומקה את נפש האדם. הספר הזה לא היה נכנס אלי הביתה היום, אבל אז, מי שלא קרא אותו לא היה קיים. ובכל זאת הוא גרם לי לחשוב על דברים קצת יותר עמוקים מחוקי הרובוטיקה של אסימוב שקראתי אז באדיקות.

תמיד סיווגתי את עצמי בצד של לשונית פחית הבירה, אבל לאחרונה אני מגלה תזוזה, קלה אך מורגשת, לכיוון הצד השני. אני מגלה שאני מנתח כל סיטואציה אנושית – מחווה של אחד, תגובה של אחרת – מן הצד, במין ראייה אנתרופולוגית של בני האדם כיצור מסתורי שיש לִצפות בו ולנתח את מהלכיו, להבין את מניעיו ומעשיו. וגם על עצמי אני מתבונן מהצד, מנסה, ובניגוד לעבר גם מצליח לפעמים, להבין ולנתח את מחשבותיי, רגשותיי; אני כיצור זר ומשונה שיש להתעכב עליו ולהבינו.

ומה מושך אותי כל כך בדיכוטומיות הללו, שִטחיות כל כך ומכלילות? יש בחלוקה הזו לחלקים ולקבוצות סוג של דרך התמודדות עם העולם, עם הריבוי של הידע ושל מורכבות הטבע. החלוקה השרירותית הזו עשויה להיות מאוד מעניינת, רק נראה לי שלחיות על פי המיונים הללו כפילוסופיית חיים שלמה זה לא בהכרח רעיון טוב.

הים אינו רוצה בי / טום ווייטס.  תרגום: ינון קחטן

שיר לחופש הגדול:

הים אינו רוצה בי / טום ווייטס

הים אינו רוצה בי היום
אך אחזור מחר לשחק ולחלום. 
ומלאכים מוזרים יקחוני 
עמוק לתוך מי הים 
מלאכים קלי דעת 
למעמקי היין הכחול, לאי-שם 
אפתח את ראשי 
ואשחרר לי משם את הזמן. 
הייתי רוצה ללכת לטבוע, 
להישאר שם עד תום, 
אבל הים אינו רוצה בי היום. 
אכנס עד שיגיעו עד לכאן 
בטח לא אֶפָּגַע 
כל מה שימצאו זה את הבקבוק והחולצה. 
המערבולת גועשת 
והמציל אינו במקום 
אבל הים אינו רוצה בי היום 
הים אינו רוצה בי היום. 
© 

The Ocean Doesn’t Want Me / Tom Waits

The ocean doesn’t want me today
But I’ll be back tomorrow to play
And the strangels will take me 
down deep in their brine
The mischievous braingels
Down into the endless blue wine
I’ll open my head and let out 
all of my time.
I’d love to go drowning
And to stay and to stay
But the ocean doesn’t want me today
I’ll go in up to here
It can’t possibly hurt
All they will find is my beer 
and my shirt
A rip tide is raging 
and the life guard is away
But the ocean doesn’t want me today
The ocean doesn’t want me today.

 


מתוך השקת התרגום לספר “קלאס” לחוליו קורטאסר (בעריכתי) בסנימטק ירושלים, 12 בפברואר 2013

הספר הזה הוא אחת מפסגות הספרות העולמית של המאה ה-20 ובכלל. זכיתי לערוך את התרגום של יורם מלצר בשנה האחרונה לעבודתי בהוצאת כרמל, ובעבודה משותפת עמו, ובעזרת עורכת נוספת, אף הבאתי את הספר לדפוס.

את העטיפה עיצבו דודי בן הראש ואוריאל קון, עורך סדרת אלדורדו.

אגב, לאחר שיצא הספר לאור בתחילת 2013 כתבתי את ערך הויקיפדיה שלו:

קלאס - ספר
קלאס של קורטאסר – לחצו על התמונה כדי לעבור לערך