פרידריך – סיפורון

מאת ינון קחטן

הכיסא נטה על צדו השמאלי אך הוא לא חש בכך. הוא התיישב מול שולחן הכתיבה, אוחז בידו את העט שקיבל ליום הולדתו השמונה עשר ושחשב למקור השראתו, וניסה לכתוב מכתב בדוי מקצין סקסוני במלחמת 30 השנים לאהובתו שבעורף.

הוא חשב על התקופה הזו כשעלעל במקרה באיזה מגזין. סופר שם על לייבניץ, שנולד במאה ה-17, מעט לפני שהסתיימה המלחמה הנוראית שגבתה, במישרין ובעקיפין, את חייהם של מיליונים, בקרב, בפרעות, במגֵפה.

אבל המשימה שנטל על עצמו הייתה קשה מכפי שחשב. ללא כל ידע על התקופה, על השפה, על חיי היום יום, איך יוכל לתאר מציאות?

מציאות, הא! אמר לעצמו. “הראליזם הוא העונש שלנו,” כך מלמל תמיד באוזני כל מי שהסכים להקשיב לו. הניסיון של הכול לתאר את הנעשה מבלי להעשיר את הטקסט במעט תעוזה, בדברים שאינם קורים, שלא קל להזדהות אִתם, שלא מדברים עליהם, ושתמיד ייראו “מוזרים”.

קל לומר, חשב. אבל לקחתי על עצמי משימה ראליסטית. מה עכשיו?

אהובתי גקרפטן,
אני כותב עבורך את האיגרת הזו בזמן שפּוֹל, חברי הטוב ביותר ביחידת הפרשים, מנקה את רובהו ומביט אלי במבט מזלזל.
אבל לא אכפת לי, אהובתי, שכולם כאן חושבים ששכחת אותי. אני יודע שאת חושבת עלי בכל ערב, בדיוק כפי שאני עושה, ותוהָה מה מעשיי, אם אני חי ומתי אחזור.
לא אספר לך על הקרבות, יפתי. את בוודאי שומעת מספיק, למרות שבלייפציג דתנו הקדושה שומרת על עצמה ללא צורך בהתערבות חייליה.
נזכרתי עכשיו באחותך, שהיתה חולה כשקראו לי להתייצב עם סוסי על מנת להגן על אמונותינו מול הכופרים. מה שלומה? האם קמה ממיטת חוליה?

הוא לגם מהקפה הפושר וקרא את שכתב,  מעווה את פיו בזלזול אך נמנע מלמחוק – יותר טוב מכלום, חשב. צריך לפתח דמויות נוספות. האחות דווקא יכולה להתגלות כדמות  מעניינת. אבל מה עם פול? חבר נאמן או ציניקן מרגיז?

הוא המשיך לכתוב, ובו בזמן תהה מה הוא עושה מול המחשב בארבע לפנות בוקר, מדוע אינו יכול להירדם לכל הרוחות? הלילות הארוכים שבהם נותר ער, מקשיב רק לקול מחשבותיו, דיכאו אותו מאוד. יותר מדי זמן לחשוב גורם לעצבות ולרגעי כעס, שמובילים לפרצי זעם למחרת. זה חייב להיפסק, חשב. למה אני לא ישן?

הלילה לא לחמנו, כלומר אני לא הצטרפתי לשאר הקצינים, שפרצו לכנסייה בעיר X והחריבו אותה כדי למנוע את התפשטות דברי הכפירה. לא הצטרפתי כי נמאס עלי ההרג של הכמרים, הם ממש מגעילים אותי, חיים או מתים, וכבר אין לי כל רצון ללכלך את חרבי בדמם המזוהם. פול עדיין מרגיש חובה, ואפילו הנאה, אך אני מאסתי בכך לגמרי. אהובתי, דבר לא משתווה לגעגועיי אלייך, אני מייחל לרגע שבו ניפגש ונתאחד שוב.

עייפות כבדה נחתה עליו. הוא לא ידע מדוע הוא מאלץ את עצמו לעבוד על המכתב של הקצין הגרמני. הדם של הכמרים בטח מזוהם בגלל הדֶבֶר, חשב. זה ממש מסוכן להתעסק במגפה ללא הגנה, הוא עלול להידבק. נכון שבני התקופה לא ידעו על קיומם של החיידקים (או שמא נגיפים? מה ההבדל בכלל?) ולא ידעו לשמור על היגיינה שתמנע את הפצת המחלה, אבל לבטח ידעו כי דם מזוהם יכול להדביק אחרים. לכן אמנע להבא, אהובתי, מהרג כלבים כופרים. אם רק אחשוד שהם חולים במחלה אשאיר את הטבח לחבריי, הצעירים ממני, שעדיין נהנים להגן על תורתנו הקדושה מהבוגדים הטמאים.

אני יושב וכותב לך כי אני לא יכול לישון, פול כבר מזמן נוחר לידי, כולם עייפים אחרי יום קשה. כנראה בשל כך שנמנעתי מלהצטרף לחבריי איני עייף מספיק כדי לעצום עיניים. אני רוצה לחלום עלייך אבל לא מצליח – במחשבותיי עולות רק דמויות שסוּפות בשלוליות דם שחורות, קרושות.

הכיסא שלי עומד להתפרק אהובתי, אני שם לב עכשיו שרגלו השמאלית שבורה. קשה לי לשבת ולכתוב כאן. אני נזכר בעבודתי במשרד עורכי הדין של אביך – שם היה לי שולחן גדול ורחב שנבנה במיוחד עבורי, והמזכיר שלי ישב לידי בשולחן משלו, זוכרת?

העט הזה לא נוח, הייתי רוצה לכתוב בעט שאביך קנה לי ביום שסיימתי את לימודיי. כמה כעס היה בי אז, לא ישנתי בלילות, טרוף מעייפות וטרוד כמו אדם זקן. על התקפי הזעם האלה אני מצטער, יפתי, כלפייך וגם, אבוי, כלפי אביך המיטיב.

אסיים כאן, אהובה, בברכת שלום ובתקווה גדולה שניפגש שוב בקרוב. השחר יעלה עוד מעט ועלי לצאת לעבודה, אם אצליח להתניע את האוטו.

שלך,

פרידריך.

דיכוטומיית השניצל

“יש שני סוגים של אנשים בעולם, כאלה שמטפטפים לימון טרי על השניצל שלהם וכאלה שלא.”

הוא ישב בשולחן הפינתי, בגבו אלי. לצערי יכולתי לשמוע את דבריו ללא קושי. לא יודע מה גרם לי להוציא את העט שלי, שכל כך הרבה זמן לא השתמשתי בו, ולהתחיל לשרבט את השטויות שהאיש פלט בשיחה הטלפונית שלו.

“… היו לה ידיים של גבר, זה היה נורא! לא, לא לה, לרקדנית הפלמנקו הזו מחדרה. תאמין לי, אני לא יודע איך נותנים לאישה עם כאלו ידיים לרקוד פלמנקו. מוציא את כל החשק. הייתי קם והולך באמצע ההופעה, מזל שאני לא אוהב פלמנקו.”

וגם: “יש לי תאוריות על הכול. כמעט על כל נושא שתבחר יש לי תאוריה… מה? לא, על זה אין לי כרגע. אני אחשוב על משהו, אבל יש לי תאוריה על גברים ונשים… לא מעניין, צודק, לכל אחד יש לפחות תאוריה אחת על גברים ונשים. אז אתה יודע מה, איך בעיניך לשמוע תאוריה על עכברושים? בבית שבאים אליו עכברושים יש חום ואהבה. כן, כן… מה, זה ברור איך הגעתי לזה. לבית קר, בלי אוכל, שהכול נקי מדי, איסטיניסטי כזה, אתה יודע, חסר חיים, לא יגיעו העכברושים… כן, היו אצלי עכברושים לפני כמה חודשים. גועל נפש תאמין לי!”

נשבעתי לעצמי, בעוד אני כותב את התאוריות הגאוניות של האיש, שלא אצא יותר לבד לבתי קפה, למרות שאני נוהג לעשות את זה די הרבה לאחרונה. מה זה אומר עלי שאני יושב וכותב את הקשקוש הזה? בטח לא משהו טוב.

 חשבתי על הדיכוטומיות הפשטניות של התאורטיקן בשולחן לידי. במה שונה מי שאוהב לימון סחוט וטרי על השניצל שלו לזה שלא אוהב? ואיפה נשים את מי שלא אוכל שניצלים בכלל? צריך גם קטגוריה לצמחונים (בעצם יש טבעול), אז לטבעונים (שלפי מיטב ידיעתי לא אוכלים את הכימיקלים של טבעול).

האיש עבר לנושא אחר:

“…היא לא אומרת לי מה היא רוצה. אם היא רוצה אותי או לא. אני רוצה לצאת ואז היא אומרת שאולי היא תצא עם חברות או ידידים, כאילו אני גיבוי. אבל מצד שני היא מראה לי חיבה ומילים יפות ומתקשרת ומתעניינת. ואני תלוי באמצע. אוף! לא יודע מה לעשות… מה לחכות? אז מה אם רק הכרנו? אני רוצה לדעת אם אנחנו מתקדמים או לא. אם היא מרגישה כמוני אז קדימה, אם לא אז ניפרד כידידים, ואולי נמשיך הלאה.”

ניסיתי לחשוב כמה זמן לא כתבתי כל כך הרבה בעט; מאז ימי האוניברסיטה, שנה וחצי בערך. כאבה לי הזרוע, וקיוויתי שאוכל לקרוא את כתב ידי, שבדרך כלל הופך לקשקושים אקראיים כבר מהמשפט הרביעי. בעצם לא ברור למה ארצה לקרוא את זה בכלל. מה אעשה עם זה?

בזמן האחרון אני מזהה אצלי תשוקה לא ברורה ולא מוסברת לכתוב כל דבר שאני שומע, לתעד, כמו העיתונאים הזריזים האלה בסרטים האמריקניים הישנים, ששולפים פנקס ועט וכותבים מובאות מפי המפקח שמדווח על איזה רצח. אני בטח חושב על אחד מהסרטים של היצ’קוק. אבל אני לא כזה. מעולם לא מיהרתי לכתוב הכול. תמיד הנחתי לדברים להיספג במוחי בתקווה שפעם אוכל לסחוט את המידע החוצה כמו מספוג. כמובן שזה לא עובד טוב, אבל בימי האוניברסיטה לא נתתי לזה להפריע לי – תמיד יכולתי לסמוך על הבנות בשיעורים, שכותבות בקצב מדהים, מקשיבות ולועסות מסטיק בו זמנית. נפלאה בעיני התכונה הנשית הזו, שמעולם לא הצלחתי לתפוס את דרך פעולתה.

האיש המשיך ללהג למכשיר הטלפון ואני המשכתי לכתוב, ממלא את הנייר הלבן בכתב ידי בלי לדעת למה.

בדרך הביתה מבית הקפה, עם רצועת הכלבה ביד אחת ותיק המחשב על כתפי, חשבתי על התכונה האנושית הרווחת לחלק ולמיין הכול לקבוצות ולתתי קבוצות. כמו החוקרים הדקדקנים והמסורים מהמאה ה-19, בני זמנו של דארווין, שסיירו ביערות-עד בתוליים ואספו פרפרים ואני לא יודע מה עוד, רק כדי לשפד אותם על סיכות בתוך תיבות תצוגה ולמיינם – מיון לפי מינים קרובים במעין אילן יוחסין משפחתי. אין ספק שהעבודה שהם עשו במשך השנים תרמה תרומה עצומה למה שאנחנו יודעים היום על העולם שלנו.

ואז חשבתי, מה אם הם היו ממיינים את הפרפרים, או את מרבי הרגליים, או את גמלי השלמה, או את כל מאות מיני הזוחלים, לפי צבעים? אילו אילנות יוחסין היו נוצרים מהעבודה המעניינת הזו? ואז איזה דארווין אחד היה קם ואומר שהצבעים של בעלי החיים הם הם הקשר המיידי ביניהם, וכך יש לחלק ולמיין את כל מיני החיים והצמחים בעולמנו. איפה זה היה שם אותנו?

כמובן שזה כבר קרה, רק בקנה מידה קטן יותר. עד היום אנחנו ממיינים ומסווגים את עצמנו, בני האדם, לפי צבעים. מוזר, חברות רבות באפריקה, ואפילו באסיה ובדרום אמריקה, בוחנות את כהות העור של האחר, ולפי הגוון נקבע המדרג החברתי. בדרום מזרח אסיה השיזוף נחשב לדבר מאוד לא רצוי, שלא יכהה צבע העור, שתישמר צחות הלובן עד כמה שאפשר.

ואנחנו? אנחנו דווקא משתזפים, אבל את כהי העור שלנו, אלה שכהים מלידה, וגם ובייחוד את אלה שהם לא “משלנו”, אנחנו דוחקים מטה מטה והחוצה להתמודד עם גורלם.

נזכרתי בדיכוטומיית-העל שלי, זו שמלווה את הקורא לאורך כל הספר “זן ואמנות אחזקת האופנוע” שקראתי כשהייתי צעיר מאוד, בטח בן 15 או משהו כזה. פירסיג מחלק את האנשים לשני סוגים; קלאסיים ורומנטיים. הקלאסיים יֵדעו לתקן את האופנוע שלהם באמצע שום מקום בעזרת לשונית של פחית בירה, ואילו הרומנטיים, שלא ינסו אפילו לתקן את הגדר של הגינה, יכולים לנתח לעומקה את נפש האדם. הספר הזה לא היה נכנס אלי הביתה היום, אבל אז, מי שלא קרא אותו לא היה קיים. ובכל זאת הוא גרם לי לחשוב על דברים קצת יותר עמוקים מחוקי הרובוטיקה של אסימוב שקראתי אז באדיקות.

תמיד סיווגתי את עצמי בצד של לשונית פחית הבירה, אבל לאחרונה אני מגלה תזוזה, קלה אך מורגשת, לכיוון הצד השני. אני מגלה שאני מנתח כל סיטואציה אנושית – מחווה של אחד, תגובה של אחרת – מן הצד, במין ראייה אנתרופולוגית של בני האדם כיצור מסתורי שיש לִצפות בו ולנתח את מהלכיו, להבין את מניעיו ומעשיו. וגם על עצמי אני מתבונן מהצד, מנסה, ובניגוד לעבר גם מצליח לפעמים, להבין ולנתח את מחשבותיי, רגשותיי; אני כיצור זר ומשונה שיש להתעכב עליו ולהבינו.

ומה מושך אותי כל כך בדיכוטומיות הללו, שִטחיות כל כך ומכלילות? יש בחלוקה הזו לחלקים ולקבוצות סוג של דרך התמודדות עם העולם, עם הריבוי של הידע ושל מורכבות הטבע. החלוקה השרירותית הזו עשויה להיות מאוד מעניינת, רק נראה לי שלחיות על פי המיונים הללו כפילוסופיית חיים שלמה זה לא בהכרח רעיון טוב.

הים אינו רוצה בי / טום ווייטס.  תרגום: ינון קחטן

שיר לחופש הגדול:

הים אינו רוצה בי / טום ווייטס

הים אינו רוצה בי היום
אך אחזור מחר לשחק ולחלום. 
ומלאכים מוזרים יקחוני 
עמוק לתוך מי הים 
מלאכים קלי דעת 
למעמקי היין הכחול, לאי-שם 
אפתח את ראשי 
ואשחרר לי משם את הזמן. 
הייתי רוצה ללכת לטבוע, 
להישאר שם עד תום, 
אבל הים אינו רוצה בי היום. 
אכנס עד שיגיעו עד לכאן 
בטח לא אֶפָּגַע 
כל מה שימצאו זה את הבקבוק והחולצה. 
המערבולת גועשת 
והמציל אינו במקום 
אבל הים אינו רוצה בי היום 
הים אינו רוצה בי היום. 
© 

The Ocean Doesn’t Want Me / Tom Waits

The ocean doesn’t want me today
But I’ll be back tomorrow to play
And the strangels will take me 
down deep in their brine
The mischievous braingels
Down into the endless blue wine
I’ll open my head and let out 
all of my time.
I’d love to go drowning
And to stay and to stay
But the ocean doesn’t want me today
I’ll go in up to here
It can’t possibly hurt
All they will find is my beer 
and my shirt
A rip tide is raging 
and the life guard is away
But the ocean doesn’t want me today
The ocean doesn’t want me today.

 


מתוך השקת התרגום לספר “קלאס” לחוליו קורטאסר (בעריכתי) בסנימטק ירושלים, 12 בפברואר 2013

הספר הזה הוא אחת מפסגות הספרות העולמית של המאה ה-20 ובכלל. זכיתי לערוך את התרגום של יורם מלצר בשנה האחרונה לעבודתי בהוצאת כרמל, ובעבודה משותפת עמו, ובעזרת עורכת נוספת, אף הבאתי את הספר לדפוס.

את העטיפה עיצבו דודי בן הראש ואוריאל קון, עורך סדרת אלדורדו.

אגב, לאחר שיצא הספר לאור בתחילת 2013 כתבתי את ערך הויקיפדיה שלו:

קלאס - ספר
קלאס של קורטאסר – לחצו על התמונה כדי לעבור לערך

ידיים – טקסט

– איזי, איזה דבר יפה זה כפות ידיים. זאת אומרת, כשהן באמת יפות. אני מתכוון לומר שכשלאנשים יש כפות ידיים יפות – ואני מדבר כרגע בעיקר על נשים – יש לזה משמעות גדולה בשבילי .

– אני לא מבין. אתה מתכוון לומר שכשאתה פוגש בחורה אתה מסתכל לה על הידיים במקום על מה שבאמת חשוב?

– מה באמת חשוב? חזה, תחת? איזה אדם שטחי אתה…

– מה, אנו עוסקים בהעלבות עכשיו, ברי?

–  טוב, סליחה. אני מתכוון שיש לכפות הידיים אצל נשים משמעות אדירה בשבילי, עמוקה. אני לא מדבר עכשיו על משיכה מינית. לקחת את הדבר הזה למקום שטחי כמו השוואה עם שדיים, לא ירדת לסוף דעתי בכלל .

–  אהה, הבנתי, זה מין פֵטיש כזה, נכון?

– לא! אני לא סוגד לכפות ידיים, אני אוהב לראות כפות ידיים יפות. זה הכול .טוב, זה לא הכול, אבל במקום להפוך כל דבר למשהו זול או חולני, תקשיב: נסה פעם לשים לב לנשים, לא משנה אם אתה חושב שהן יפות או מושכות, ותתמקד באצבעות הידיים שלהן. בדוק אם האצבעות דקות (אבל לא דקות מדי); אם כף היד צרה אבל פרופורציונלית לאמה ולזרוע; אם הוורידים משתרגים להם על גב כף היד, כאילו צוירו ביד אומן, אבל שים לב אם הם לא בולטים מדי; אם עור גב כף היד שקוף במידה; אם הציפורניים בגודל תואם לשאר האצבע, ואם יש באצבעות עקמומיות שכזו, או שהן ישרות וחופפות אחת לשנייה; אם האצבע השנייה אחרי הזרת ארוכה או קצרה מאורך האצבע המורה; ולבסוף, אם שורש כף היד מעוצב, או שמא ורידי היד משתרגים להם, מפותלים אחד בשני ללא כל סדר אסתטי .

–  מה הקטע עם האורך של האצבע לעומת האצבע השנייה, איך היא נקראת, קמיצה או אמה?

–  לא זוכר איך היא נקראת, אבל זה לא משנה עכשיו. אצל נשים עדיף שהאצבע השנייה תהיה קצרה יותר מהאצבע המורה. אל תשאל למה. לא תבין. זה משהו מדעי כזה .

–  כן, אני רואה שאתה מעריך אותי מאוד, הא?

– עזוב את זה, מה דעתך?

–  דעתי היא, שעד שאני אבחן את כל מה שחשוב בבחורה, כלומר הדברים שאוטומטית אני עושה בלי שום שליטה, אני מודה, לא יהיה לי זמן למדוד את אורך האצבע שלה, או את קוטר הוורידים על כף היד .

–  החטאת את המטרה לגמרי, איזי ידידי. כבר הסברתי לך שלא מדובר במשהו מיני .

–  כן, הבנתי, אבל אתה באמת מצפה ממני שאבחן אצלה קודם כל את כף היד לפני כל דבר אחר?

– זה לא עניין של סדר הדברים, זה לא חשוב. אני רק רוצה שתנסה פעם למלא אחר ההוראות שנתתי לך עכשיו. אתה תודה לי, תראה…


“זהו, אחרי זה הם כבר התרחקו ולא יכולתי לשמוע את ההמשך. מה את אומרת?”

“וואו, דיאלוג מדהים. אתה הולך להשתמש בזה?”

“כמובן. זה מתאים בדיוק למה שרציתי. שיחה טיפשית על כלום…”

“כן, מתאים מדי. אתה בטוח ששמעת את זה? אולי כתבת את זה בעצמך?”

“את מאשימה אותי בכתיבת שטות כזאת? את באמת חושבת שאני מסוגל לחשוב ולהמציא דיאלוג חולני כזה?”

“אלף, כן, וזו מחמאה. בית, למה חולני? יש משהו במה שהברי הזה אומר. אני מודה שאני תופסת את עצמי לפעמים מסתכלת על כפות ידיים של גברים. לפעמים אני מוצאת כאלה ממש מהפנטות.”

“אנחנו מדברים על ידיים מהפנטות? לא על עיניים מהפנטות?”

“טוב, ברור שלא תפסת דבר ממה שאיזי אמר.”

“זה היה ברי. לא משנה, העיקר שזה מתאים.”

  ***

זהו, ככל הידוע, כתב היד האחרון, או יותר נכון הטיוטה האחרונה, של המחזאי הידוע הברון אלכסנדר פון-רילטר, שנמצאה בחדר עבודתו שנים לאחר היעלמותו המסתורית באמצע דצמבר גשום וקודר של שנת 1930.

על נסיבות הסתלקותו של הברון נרחיב במועד אחר, אף שהפרטים הידועים אינם רבים.

הטיוטה של כתב היד, שעשוי היה להיות סוג של פתיחה קומית, מין “אופרה בופה”, למחזה חדש שעליו עבד לכאורה במקביל, נכתבה ביד (כתב היד זוהה בוודאות על ידי מכריו של המחזאי המצליח), והייתה במשך שנים כתובת להשערות שונות ומשונות לגבי מקור השראתה. כתב היד המוזר, הבנוי מדיאלוג כפול, אינו תואם את סגנונו של המחזאי, שנטה יותר לפשטות ולדרמטיות שהיתה אופנתית גם אז, בשנות השפל הכלכלי באירופה.

הטיוטה מובאת כאן במלואה, לראשונה לאחר שנים רבות שבהן שכבה בארכיון המוזיאון לתרבות ואמנות בוִינה.

אגב, כתב היד של המחזה שלו נכתבה הפתיחה לא נמצא מעולם.

©

הדרך המישורית – נובלה

חלק ראשון:

א

בדרך המישורית הולכים שניים, אולי שלושה. יש בהם אחד, מוזר, שהוא רופא, או אולי היה רוצה להיות רופא. פרט זה איננו ברור דיו. האחר, מבוגר וחולני, משתעל בקול מפעם לפעם. השלישי, אם הוא קיים בכלל, חבוי, מסתתר, אולי ילד – לא, נער כבן חמש עשרה. הוזה לו בעודו הולך ומועד על אבני הצור החדות, המרוצפות בגסות מקוממת בדרך המישורית.

אז הם שלושה. יש מקום לחשוב על דמות נוספת, אישה. אם היא שם, מהלכת בין שלושת הגברים, יש לה כוח לא צפוי. לא על טבעי, העל טבעי אינו קיים. אבל לא צפוי, לא מצוי; היא שקופה, שקופה למחצה. בכך כוחה. לכשתרצה תיעלם בצללים הארוכים של אחר הצהריים – זוהי נקודת הזמן ביום שבה צועדת למולנו קבוצת בני האדם )שכן זהו טיב החיבור בניהם, החיבור הבסיסי ביותר שקיים) – וכשתרצה תופיע פתאום, אמורפית אך קיימת, עומדת על זכותה להיראות, לנשום.

דרכם של ההולכים רצופה מהמורות ואבנים מאיימות. אך דרך זו עדיפה, כך ודאי חושבים הצועדים, מללכת בשוליה. שולי הדרך עמוסי קוץ ודרדר, כה גבוהים עד כי הם מסתירים את השדות שמעבר להם. למען האמת, אלו אינם שדות כלל, שהרי באומרנו שדות אנו מתכוונים לעתים קרובות לשטחי פוריות ויופי ירקרק ובריא, אפּרים הממלאים את האופק ביבוליהם, ובריחות מתוקים של תבואה. לא, אלה הם שטחי בור שלדעת ההלך הזקן עובדו בעבר, אך ננטשו בגלל מזג האויר ההפכפך, או האדמה הסרבנית מלאת הסלעים, או בגלל בעלי הקרקע שנהג להגזים בהצלפותיו וגרם למרד של הפועלים כפופי הגב כנגדו. אולי חושב הזקן שאין בנמצא מי שינסה לגדל משהו שעשוי להניב דבר מה באיזור המישורי הענק, החשוף לרוח, ממועט הגשמים.

ההלך ההוא, האחר, ניגש ללימודי רפואה לפני שנים, השתמש בחסכונותיהם של הוריו, אך כבר לאחר כמה חודשים, אולי יותר, שנה נגיד, התקשה להדביק את קצב הלימודים. חבריו, יותר נכון חבריו לספסל הלימודים, שכן לא הרבה להתרועע עם בני גילו בשעות הפנאי, ובכן חבריו לספסל הלימודים התקדמו ולמדו במרץ, ואילו הוא, נראה היה שהוא אינו מסוגל, אולי לא רצה מספיק, ואולי חסר לו ידע מבית הספר הכפרי, המרוחק שבו למד בילדותו. ובכן, ההלך ההוא לא יכול היה לחזור לבית הוריו, מרחק נסיעה של כמה ימים למי שלא משגת ידו אמצעי תחבורה מהיר יותר, וכך מצא עצמו צועד בדרך המישורית עם קבוצת בני האדם – כך הגדרנו את ארבעתם  – שכן זו, כאמור, הדרך היחידה להכליל את כולם בקבוצה אחת.

יש אנשים, מלומדים בוודאי, יודעי ספר, שהיו מוסיפים דמות נוספת לחבורה; את הדרך עצמה. הדרך המישורית שנמתחת כמו מרבה רגליים ארכני, אולי עדיף לדמותה ללשון הזיקית, הנמתחת כקפיץ דרוך בשעה שהיא נשלחת לתפוס זבוב או חרק אחר ולמושכו בשבריר של שנייה אל פי הלטאה. דרך זו חוצה את המישור הענק שאין בו דבר, ונדמה שגם הדרך, שעליה עמלו מאות ואלפים לפני שנים רבות, לא מובילה לדבר ולא מגיעה מכל מקום בעל חשיבות. כשפרצו את הדרך, בזמנים ההם, ודאי חשבו כי היא תוביל למקום כלשהו. ודאי החלה מנקודה חשובה כלשהי. אולי חצתה הדרך איזו עיר, או עיירה לפחות, שבה גרו אנשים, משפחות, שבה גודלו ילדים, הוקם בית ספר. מן הסתם היה בעיירה הזו, שחצתה הדרך המישורית, בית ספר. חדר לכל הפחות, שבו למדו ילדי המקום קרוא וכתוב.

ב

כמה רצה הילד, הנער בעצם, לראות שינוי כלשהו בדרך – איזו גבעה, אפילו טרשית, קירחת, ללא כל ייחוד, רק בשביל השינוי, וגם לשם המאמץ, שהרי הדרך המישורית ודאי אינה מהווה אתגר מספק לשריריו. וכך גם ניתן יהיה לצפות על הנוף, גם אם הוא אינו מלבב כמו באזור הולדתו, בדרום, היכן שניתן למצוא ירק, טחב ועשב, בכל פיסת קרקע חשופה, אפילו על גגות הבתים, והחזזית על גזעי העצים, בצדם המוסתר מן הרוח הקרה שבאה מן המערב, שמביאה עמה ענני גשם שחורי קצוות, אפורים ומאיימים. ואילו כאן, רק אבנים, קוצים ודרדרי ענק. ייתכן שהנער הביע פליאה – שכן נראה שהוא בעל מחשבה בהירה – פליאה על עוצמתם של הדרדרים וגובהם, באין גשם לספק את כל צורכיהם, כך חשב בוודאי. הוא יסתפק אפילו בעץ, ללא טחב כמובן. הוא אינו מתכוון, מן הסתם, לעצים העלובים, הכפופים, כמעט שיחים, שמנקדים את הנוף האפרורי, מאובקים, וצבעם כמעט כחול, כשהירקוּת דוהה מעליהם הקטנים. הוא חושב על עצי הענק במחוז הדרומי, שסנאים מקפצים מעליהם ללא הרף, נקרים מתגוררים בין ענפיהם, והכול בהם חי. הנער חושב כנראה, שהרי מי אנחנו שנוכל לחדור לראשו ולחשוף את הרהוריו, על משפחתו, התרנגולות ומשק החי שעליהן היה מופקד, על אחותו. אבל עכשיו הוא כאן. על כך כבר אין ויכוח, בדרך המישורית, מהלך, ראשו מורכן, עיניו כמעט עצומות ורגליו מועדות פה ושם.

האישה מביטה בנער מדי פעם. ובכל פעם שהיא מעזה להפנות את מבטה אליו מרגישה היא צורך להחניק אנחה, אין לדעת מדוע. שקיפותה נתפסת כמובנת מאליה בקרב הקבוצה הקטנה המהלכת יחדיו, כמעט כגוש אחד, זוהי כמעט אדישות, או חוסר תשומת לב, הרי לכל אחד יש את צרותיו, ומה בשקיפותה של האישה כדי למשוך תשומת לב; להיפך, נוכחותה מובלעת, אמורפית, לא מוחשית. ובכל זאת אנחתה, חנוקה וחרישית, נשמעת מדי פעם, מתגברת בקושי על קולות הצעידה של ההולכים בשתיקה. הנער מזכיר לה מישהו מן הסתם, דומה הוא לאדם שאהבה פעם, כך נדמה. אין היא מבוגרת ממנו בהרבה – בשנים מועטות. וכך מרגישה היא קרבה, בתוך חלל הריחוק המתהווה בקבוצה, דווקא לנער, שאינו מרים את ראשו, וצועד, נגרר אחר האחרים.

ג

הירייה נשמעה בקושי ונדמתה בתחילה לאיש הזקן כקריאת הכֵּרוון, למרות שאפשר היה לחשוב, מפאת גילו המתקדם, שהוא יכול הבחין בין צליל יריית רובה, רחוק ככל שיהיה, לבין קולו של עוף הערבה. למעשה לא היה כה זקן. קשה היה לנחש את גילו, וגם הוא לא יכול לנקוב בשנת לידתו, אך הוא בוודאי המבוגר בחבורה. קול הירייה הקלוש לא אִפשר לאיש הזקן, שהרי בכל זאת, כך הוא מכונה בקרב הקבוצה, לגלות את מקורה ואם נועדה לקטול חזיר בר שיצא מוקדם מן הרגיל לתור אחר דבר מה לאכול, או שכוונה דווקא אל מי מהם. הירייה השניה כבר סימנה בבירור את יעדה. הגבר הצעיר שצעד, כרגיל, כמה צעדים לפני השאר, נפל בשתיקה על הדרך, בכיפוף רגלים, כאילו רכן לרגע לבחון צמח או בעל חיים קטן כלשהו על הקרקע.הוא קרס לאִטו באנחה קלושה על אבני הדרך המאובקות.

מתי אירע הדבר? הזקן התקשה לקבוע כמה פעמים שקעה השמש מאז. האישה טיפלה בגבר הצעיר ככל יכולתה. הם חנו בלילה ההוא בדיוק שם, היכן שנפל האיש, שנפצע בירכו, ואולי בזכות אלת המזל, וודאי גם בזכות הטיפול הקפדני של האישה, לא איבד דם רב. הזקן הביט בנער. נדמה היה לו שמראה האישה השקופה למחצה, הרוכנת וחובשת את הפצע בעזרת חולצתו המלוכלכת של האיש, בידיה המאדימות, גרם לנער זעזוע מסוים.

יש לו עוד דרך ארוכה לעבור, לנער, חשב האיש, עד שיבין שמעשי האדם מתיישבים עם המציאות שלהם עצמם בלבד. אולי הזכיר לו האיש הפצוע מעשה שאירע בעבר. הזקן, לעומת זאת, לא נזכר בדבר. לא בשריפה הגדולה שהתחילה הכול, לא בבני משפחתו שנשארו שם, בעיירה החרוכה, נודדים בלילות בין הבתים כשאר התושבים שנלכדו בין הלהבות, ומחפשים לדעת למה.

הזקן יכול היה לגשת לנער, ללטף את שערות ראשו ולהרגיעו, לנסות להסביר את הבלתי ניתן להבנה. אך הוא לא עשה זאת. אחרי כמה ימים המשיכו, ללא מילים כמעט, בדרכם, והדרך המישורית נמשכת ונמתחת כמעט לאינסוף תחת סוליותיהם השחוקות, ממשיכה בדרכה החרישית ללוות את קבוצת ההולכים. לא נראה כי היא נוטה לטובתם, הדרך, אך יש בה נחמה. ולחבורת הנוודים השפופה, אם בצליעה, אם באמורפיוּת מוכנית, אם בשתיקה גמורה ואם בגרירת רגליים על פני האבנים הטבועות בה, הדרך היא נקודת משען אחרונה.

חלק שני:

א

מהרגע שהתעוררתי בבוקר החל הכול להשתבש. כלום לא הצליח לגרום ליום להפוך את גוֹנו. הלאות התפשטה בי עוד לפני שהספקתי להוריד את רגליי אל שטיח הצמר, לפשוט את בגדי השינה, לרחוץ את פניי במים הקפואים. דימיתי עצמי ללטאה רבת כוח וקרת דם, המנסה לצוד את מנת יומה אך לא מצליחה. לא מוצאת את קרני השמש הכה חיוניות לה, שׂרועה לה במאורתה האפלה והקרה, היא מנסה לעבור את היום שבסופו, אחרי לילה ארוך, אולי יבוא חומו של הבא אחריו.

קמתי בכל זאת, ויצאתי לבית הכיסא, כפוף. קר. לא היה איש בסביבה. אף פעם לא היה איש בסביבה. יותר נכון לומר שאיש לא הגיע מעולם לחלקת היער הזו שבה אני גר. לא מאז התגלגלתי לכאן מהעיר. רק אז, ביום ההוא, התחיל הדבר להציק לי. לא חשתי בכמיהה כזו לראות בני אדם אחרים כבר זמן רב. הרי למעשה, הוכחתי את עצמי, זו הסיבה העיקרית להימצאותי במקום נידח זה.

 תחושה מוקדמת.

 רק כשחזרתי והדלקתי את האש בעמל רב – נותר לי עוד קמצוץ קפה והתכוננתי לטקס הכנת הכוס האחרונה – הבחנתי בהם. שמעתי אותם מעט קודם לכן, את כלביהם ואת הגששים, יורקים את פקודותיהם לכלבים ואחד לשני. ברור היה שאלו הם קולות שמחה. הם מצאו את המקום סוף סוף.

לא משתי ממקומי. לאן כבר יכולתי ללכת. היכרתי אותם, לפחות את חלקם, והם הכירו אותי. ההשלכות של אכזבתם היו עשויות להכות בי, והם אכן היכו בי. העוצמה לא הפתיעה אותי, וגם לא הקללות, המכות, הדקירות.

אני זוכר שצעקתי. או אולי היתה זו זעקת המכים. החקירה, השאלות, כפוף, מונח על האדמה ספוגת הטל. ריח העלים שנשרו רק לאחרונה ספוגים בדמי. לא ראיתי טעם בדבריהם, ולא מצאתי כל תכלית בתשובותיי. שתקתי. חיכיתי לאפלה המבורכת של הכרתי. והיא באה.

לא תהיתי מדוע אני בחיים. מצאתי את עצמי בתחילת האינסוף ולא שאלתי איך הגעתי לדרך המישורית מלכתחילה. הם הניחו אותי שם (או שאולי ברחתי. מה המשמעות של כל זה?)

התחלתי לצעוד צפונה. בתחילה לאט, סופג את כאבי גופי המדמם עדיין. מרווה את צמאוני מהטל בבוקר, אוכל את תותי הבר הכחושים, לועס את השורשים הסיביים של השיח שכינינו בילדותינו “לשון החמור”, שצמח בצדי הדרך הסלעית.

לבדי.

חלק שני:

ב

זהו כוחי. זוהי כמובן גם חולשתי הנוראית. גורלי.

הייתי בבית כשהוא נכנס. ידעתי. כבר מזמן הוא מנסה לפגוש אותי כשאני לבדי. הרגשתי בזאת, בחושיי הילדותיים. שמחתי, פחדתי, נרתעתי.

הוא קרב אלי לאטו, מדבר אלי. לא שמעתי אותו. הייתי מוקסמת מנימת קולו. לא זעתי ממקומי. ישבתי ליד השולחן במטבח של אמי. היא הלכה כרגיל לעבודתה בבתי העיירה, אני נותרתי עם אחי התינוק. לא היה נדיר לפוגשו בסביבת ביתנו, שהרי היה הוא בן דודי.

אני זוכרת שהוא נגע בכתפי.

אני זוכרת שאמי נכנסה. אחי בכה, כנראה הגיעה שעת האוכל. הוא כבר הלך, מזמן מן הסתם. הספיק לאמי מבט אחד כדי לדעת. לי לקח זמן רב כדי להבין. הייתי מבולבלת, ביקשתי לקבור את עצמי, שם, תחת קרשי הרצפה המחורצת. הבטתי בזרועותיי והבחנתי כבר אז בעמימות, בחוסר המוחשיות המרומזת שלהן.

כך הכל החל. הבושה הכפולה של אמא. אחי הקטן שחלה, יצאתי את ביתי רק להאכיל את התרנגולות, חבויה מאחורי הגדר הגבוהה בחצר.

עברו ארבעה חודשים, כך נדמה לי, עד שאמא נשברה, בוכה חרישית בכל לילה, מיואשת. היא הורתה לי לצאת לדרכי, ושלחה עמי מכתב לאחותה בעיר.

אני חושבת שהיא ידעה. יצאתי מהבית ולא הבטתי לאחור. אמא שוב בכתה. בכי של הקלה?

שקיפותי עזרה לי לחמוק מסכנות הדרך, ממבטי הגברים. רק כשרציתי בהם, כשאזל הכסף המועט שנתנה לי אמי, הצלחתי לדמות לעצמי קצת מוחשיות מזויפת. זיוף. דימיתי שהמכתב לדודתי מזויף גם הוא. השלכתי אותו או שכחתי אותו באחד הכפרים. נדדתי ללא כל יעד ברור.

אחרי זמן כה רב כבר למדתי להבין את הגברים שחלפו על פני בדרך בין כפרי המחוז. את מבטם, את בדידותם. הוא היה אחר, גבוה ופניו חסרות הבעה.

בבוקר לא הצלחתי לקום. מה שתיתי? האיש…

זמן רב עבר, איני יודעת כמה.

 רק אבני הדרך הבולטות הצליחו להעירני. צרחתי וצרחתי, פחד נורא התעורר בי, אך לא היה איש על הדרך. איש לא שמע אותי. רק עורבים, אפורים וגדולים, התעופפו מעלי, חוקרים ותוהים. קמתי והמשכתי לצעוד צפונה, בלי לדעת אנה אני הולכת.

חלק שני: 

ג

היא פגעה בי קשה.

 החברים שלי תמיד אומרים (תמיד אמרו?) שהאהבה הראשונה היא הכי טובה. היא הגיעה לכפר עם המשפחה שלה בעגלה מלאה, עם האחים והאחיות שלה. התאהבתי בה מיד. היא הסתכלה עלי בלי בושה, ולא השפילה את העיניים שלה כפי שנוהגות הבנות כאן (שם?).

היא היתה גדולה ממני בשנה בערך. לא היה איכפת לי. חשבתי רק עליה, לא אכלתי ובקושי שתיתי. אבי הצליף בי פעם אחת כי שכחתי לחלוב את העִזים בבוקר. פשוט קמתי, התיישבתי על גג האסם והסתכלתי בשמש העולה לאט לאט באופק. אבא התעורר מזעקות הכאב של העִזים בעטיניהן המלאות ומיהר לחלוב אותן כי לא מצא אותי.

הוא הצליף בגבי עם החגורה שלו, אבל לא היה לי אכפת. הכאב הנורא רק הגביר את התאווה שלי אליה.

היא ידעה, זה היה ברור. לא הייתי היחיד שרצה בה. למשפחתה לא היה כסף, מספיק בקושי לרכישת בית עלוב בקצה הכפר, והיא היתה צריכה לעבוד בשוק ובניקיון הבתים של העשירים.  כמו רובנו, היא לא הלכה לבית הספר היחיד שהיה בכפר. בתחילה ניסה המנהל של בית הספר לשכנע את האבא שלה לשלוח את הילדים שלו ללמוד, אבל הוא לא הסכים.

הייתי מסתובב שעות ביער, בין עצי הענק שבו, שהקצה שלו  עובר כמה מטרים מהאסם הישן שבנה אבא כשהיה צעיר. היא מעולם לא הסכימה להצטרף אלי, אמרה שהיא חוששת מאבא שלה. האמנתי לה כי רציתי להאמין. ובכל זאת כאב לי, לא הצלחתי להוציא אותה ממחשבותיי.

ואז היא פגעה בי. ראיתי אותם הרבה לפני שהם שמעו את הצעדים שלי על השביל שביער. הם בטח לא חשבו שמישהו יוכל לראות אותם במקום כה מרוחק. התקרבתי אליהם וצעקתי, אני לא יודע מה. קיללתי אותה ואותו ואת האבא שלה. לא הצלחתי להבין למה.

היכרתי אותו. האיש היה נשוי, עם משפחה. הוא היכה אותי במקל, אך לא הפסקתי לצעוק, בכיתי וצעקתי וניסיתי להחזיר לו, אבל הוא היה גדול ממני.

לבסוף ברחתי, עמוק לתוך היער. ידעתי לאן אני רץ ולא עצרתי לרגע, בוכה ומקלל. נעמדתי מעליו, המום מהרעש העצום של מי הפשרת השלגים, שנופלים כל כך רחוק מתחתי. רגוע. ענן הרסס משך אותי אליו ואני נתתי לו לקרוא לי.

 כנראה נסחפתי רחוק מאוד במורד הנהר. הנהר שנמתח, כך אומרים (אמרו?), עד לאוקיאנוס. מהו האוקיאנוס, אף אחד בכפר לא ידע. לא ידעתי איפה אני, אני לא יודע היכן אני גם עכשיו. היה בוקר. קמתי, התרוממתי בקושי מעל אבני הצור הקשות והבולטות של הדרך, בבגדים הרטובים ובגופי הכואב. לא חשבתי על דבר. הסתכלתי לשני הכיוונים ובחרתי בצפון. ככה התחלתי ללכת, וכבר לא חשבתי עליה.

חלק שני:

ד

“ברוכים הבאים” היה כתוב על השלט מעל דלת הכניסה. השלט. זה כל מה שנשאר מביתו של ראש העיר אחרי השרפה. משפחה גדולה היתה לו, לא כולם הצליחו לחמוק מהלהבות.

החבורה הפרועה נכנסה לראשונה לעיירה שלנו בתחילת חודש מאי, חושבני. אני הייתי, כבכל יום חול, בבית הספר. לימדתי אז חשבון וקריאה, אך רעש הסוסים וצעקות הנערים והצעירים – חבורה של כעשרים מהם דהרו אז לכיווננו בפעם הראשונה – לא אִפשרו לי להמשיך בשיעור.

מובן שדעתם של התלמידים הוסחה, וממילא כבר הגיעה שעת הצהריים שבה הם יוצאים בחזרה לביתם. עם זאת לא הרשיתי להם לצאת מחשש לביטחונם. החבורה הפרועה שבחוץ התרוצצה, שברה והרסה כל שבדרכה. כמובן היו שיכורים – חלקם, כך אמרו האנשים, גם “מוּסחים” מפרי עץ הלוֹאנה.

 כשהם הסתלקו לבסוף, אסף ראש העיר את הגברים וניסה לארגן קבוצה חמושה שתתכונן לבואם בשנית, שכן היו בטוחים כולם שהם יחזרו, אך רק כשלושים גברים התנדבו למשימה. לא התנדבתי. גם לא ציפו ממני שאעשה כן. כולם ידעו על “הפציעה” ממלחמת האזרחים. ובכלל, מפאת גילי לא נחשבתי לחלק חשוב בגדוד שכזה, שאמור לגבור על חבורה פרועה ושיכורה של צעירים משולהבים.

הם חזרו מעט לפני תום ימי הקציר ושרפו את השדה האחרון שנותר לקצירה, כי ניסו, הלומי יין, להדליק שם מדורה על מנת לצלות עליה את בשר החזיר שגנבו מהקצב. נראה היה שהם הופתעו מההתארגנות המהירה של הגברים שהניסו אותם לבסוף, אם כי לא הצליחו להציל את שדה החיטה מכיליונו.

על כך, על תעוזה זו, עמדנו לשלם מחיר כבד.

כמה ימים לאחר המאורעות הללו צעדתי למשרדו של ראש העיר. הסברתי לו כי על פי הבנתי וניסיוני, וכן על פי שמועות שנפוצו מכפרים שכנים, אין לסמוך על כך שהפורעים לא יחזרו. יתר על כן, יש לצפות כי ינסו לכפר על כבודם שנרמס. הם אפילו עלולים להופיע פיכחים, וכך לתכנן מתקפה מאורגנת יחסית שתוכל לגרום לנו לנזק גדול יותר.

 ראש העיר שקל את דבריי. הוא הסכים אתי, אך לא הצליח להגיע לכל מסקנה עניינית, מכיוון שטען שלא יוכל לבקש תגבורת שתגיע בזמן סביר, והוא גם לא יכול להיות בטוח שיצליח לשכנע את מושל המחוז בנחיצותה של תגבורת שכזו.

עם חזרתי לביתי, מיד לאחר שקיעת השמש, כשהתגברה הרוח היבשה מכיוון ההרים, נשמע קולם של הפורעים. הם כבר הספיקו לפגוע בכמה תושבים חסרי מזל שנקלעו לדרכם, אך ההרס שביקשו לגרום היה גדול הרבה יותר.

לא ברור מי היה זה שירה. לנערים לא היה נשק חם כלל. הם לא ידעו להשתמש בנשק, וגם אם היו מסוגלים להשיג רובה או אקדח, לא היו מצליחים להשיג תוצאות משמעותיות. 

רסס הקליעים הראשון שנורה לעבר אחד הפורעים פגע באסם החיטה הענק, שהיה מלא לגמרי באלומות השיבולים היבשות. הם התלקחו מייד ולהבות הענק, בעידודה של הרוח היבשה מדרום, המשיכו בדרכן וכילו אחד אחד את בתי העיירה. אולי את כולם.

אני זוכר את המלחמה הגדולה וחסרת הסיכוי בלהבות האש שכילו הכול מכל כיוון.  את ביתי לא היה סיכוי להציל, ולא ידעתי מה עלה בגורל בני משפחתי. איני יודע עד היום. נאבקנו כתף אל כתף, בדליים ומכל הבא ליד. לא חשבתי על עצמי, לא היה איכפת לי מה יקרה לי. פעלתי מכוח התנופה. הבית האחרון שאני זוכר היה בית ראש העיר. הריח החרוך נותר על בגדיי ימים רבים לאחר מכן.

כנראה התעלפתי, אולי מאפיסת כוחות, אולי נשא אותי מישהו על כפיו כדי להצילני והשאיר אותי על הדרך ללא הכרה, כדי שיוכל להתקדם לבדו. אינני יודע. איני רוצה להיזכר עוד.

הדרך הקשה לא החזירה לי חיות וחום, ולכן חייב הייתי להתרומם מעליה, ללא כל נחמה מצִדה, ולצעוד צפונה. 

חלק שלישי:

פתיחה

המישור העצום מכיל את הדרך, אך היא אינה נכנעת לו, להיפך, הנוף שמשקפת הדרך, פני השטח שהיא יוצרת, מתמסרים לה ולה בלבד. מלבד הדרך כל קיום במישור הוא מרומז ותו לא, חדגוני, אפור, מאובק וחסר תנועה. אין רואים את קצה המישור, אין כל רמז לקפל קרקע, ערוץ נחל או סלע יוצאי דופן בגודלם. את השקט מפרים העורבים הרבים שחגים מעל המישור, ורק הם מכירים את שוליו, אם הם קיימים; רק הם יודעים אם הרים מתנשאים משם והלאה, או אם נהרות שוצפים אל הים שמעבר.

וכך, מקצה האופק ועד קצהו, נמתחת לה הדרך על פני המישור. פיתולי הדרך נראים בקלות – היא אינה ישרה – וצמחיית הקוצים שבשוליה נדמית כמגנה על דבר מה, כמו חומה, לא ניתנת כמעט למעבר בני אדם אל המישור הגדול והפתוח. הגשם נדיר באיזור זה, ולכן משמשים צמחים בשרניים נמוכים, הצומחים למרגלות קוצי הענק, כמקור היחיד למים עבור ההולכים. 

הקבוצה אינה נעה. השמש עומדת לשקוע והם מתכוננים ללינת הלילה, פשוט כך, תחת כיפת השמים. הרוח תיפסק עם רדת החשכה, כך הם מקווים, והם ישכבו, כמו בכל לילה, בצפיפות, לנסות ולשמר את חום גופם – החום הקבוצתי ניתן לומר – שלא יתנדף ויעלם אל אוויר הלילה הקר. האישה והנער ישנים בצמוד אחד לשנייה. זוהי נחמתם היחידה, ללא מילים, בלי להסביר ולשתף, רק להרגיש במבט חטוף לפני בוא השינה השברירית בקור הלילה, במגע הקל, כשהם מתכסים יחדיו במעיל הרוח.

את שמי הלילה המרהיבים במישור הענק, הפתוח, קשה לתאר. כך ודאי חושב האיש הזקן בכל לילה, בשוכבו על אבני הדרך הקשות. הלילה כה חשוך, האוויר צלול, כשאור הכוכבים הבהיר הוא מקור התאורה היחיד. למרות בהירותם של גרמי השמיים הליליים קשה לזקן להבחין בכף ידו מבעד לאטימות החשכה. 

הוא מתבונן בכוכבים בשוכבו על גבו, והוא אינו אינו מזהה אף לא אחד מהם, למרות שידע בעבר את שמותיהם של רבים, ואף היה מסביר לילדי העיירה על התצורות השונות בשמי הלילה ועל משמעותן. נראה שאינו מוטרד מכך שמראה השמים במישור שונה מזה שהורגל לו. אולי בתנאים אחרים היה תוהה על כך ומנסה להבין זאת. כעת, במצבו הנפשי ההולך ומידרדר, בדומה לשאר ההולכים, אין הוא תוהה על דבר.

הבחור, הסטודנט לשעבר, נרדם מיד, וכבכל לילה גם יתעורר ראשון, דקות מועטות לפני שהמישור חסר הגבולות יבקש לקלוט את אור השמש החיוור העולה מהאופק המרוחק כל כך מהדרך, צובע ענן נדיר, גבה עוּף, בכתום. הוא יתעורר מחלומו הקבוע, שבו מתערבבים קורותיו לפני הגעתו אל הדרך המישורית, יחד עם פציעתו ביריה זמן מה לאחר מכן, וצעקתו תחריד את העורבים האפורים שאולי נמים את שנתם בקרבת מקום.

העיר

הנער היה הראשון להבחין בשוליה של העיר. בגלל פני השטח חסרי התבליט, וקוצי הענק שבשולי הדרך, קשה היה לראות למרחקים בדרך המישורית, מה גם שהנער נהג לצעוד כשראשו מורכן. אך עם הרמת ראש נדירה, מעט לפני צהרי היום, לפני אחד מעיקולי הדרך הרבים, הצליח לראות את בתי הבוץ שבמרחק, בין גבעולי הקוצים התמירים.

קריאת ההפתעה שפרצה מפיו החרידה את הדממה ששרתה באופן קבוע במישור הענק. שאר ההולכים פנו בהפתעה לעבר הנער, שדחק בהם להביט לכיוון צפון-מערב, מעבר לעיקוליה הרבים של הדרך שלפניהם. וכך, נטועים במקומם, נרגשים, במרכזה של הדרך, עמדו וצפו האחרים בקבוצת הבתים האפורים ונמוכי הקומה במרחק.

לא נראו אנשים בין הבתים, ולא הורגשה כל תנועה, אך ייתכן שהמרחק גדול מדי, כך חשבו בוודאי ההולכים; אולי יצאו לעמל יומם בחלקה האחר של העיר, שקוויו הסתמנו באופק הרחוק. 

לא ניתן היה לראות הרבה מעבר לקבוצת בתי הבוץ, אך נראה היה כי קבוצת הבתים היא רק חלק קטן מהעיר, וכי ישנם בתים גדולים יותר, אולי בתי אבן או עץ, רחוק יותר, מאחוריהם.  

 אובך מוזר שרה על העיר המרומזת, אובך לא מוכר במישור שבו האוויר תמיד צלול ושקיפותו כמעט מוחלטת, וכך קשה היה להבחין בתוואי העיר, בבתיה ובתושביה שלא נראו עדיין. 

ההולכים הגבירו את קצב צעידתם, כשההתרגשות ניכרת על פניהם, אחרי ימים כה רבים בהם נדמָה כי אין הדרך מובילה למקום כלשהו בעל ייחוד עם משמעות וממשות, שחסרה כל כך לצועדים בדרך המישורית. הממשות היחסית של העיר, אמורפית עדיין בקווי המתאר העמומים שלה, נסכו תקווה בקרבם, כאילו עומדים הם להגיע ליעדם – יעד שאין יודע מהו או היכן הוא נמצא והאם נכון יהיה להגיע אליו. 

ייתכן שעלו חששות במוחם של אנשי הקבוצה. הבחור, הסטודנט לשעבר, עשוי לחשוש לחייו, שהרי רודפיו לא מרפים ממנו גם כאן, במרכזו של המישור, ואין לו כל אפשרות לברוח.

גם האשה, בשקיפותה החלקית, אינה חשה ביטחון עם התקדמותם לכיוון העיר. אין היא יודעת מה סוג האנשים הגרים שם. האם תוכל להתחיל בחיים חדשים במקום הזה, או שנגזר עליה להמשיך בצעידה עד לשולי המישור (אם ניתן למצאם)?

הזקן לא הראה סימני התרגשות לנוכח הבתים שבשולי העיר, אך הביע עניין מסוים בעודו צופה לכיוונם. 

הנער הוא היחיד שחש התרגשות כנה, ללא פחד או חשש לצפוי לו במקום זה. אין הוא חושב על סכנות או מכשולים. “כל דבר יהיה טוב יותר מהצעידה בדרך המישורית.” כך בוודאי הרהר.

זו האפשרות היחידה, אם כן. להתקדם קדימה, צפונה, ולגלות מה צופן הגורל בחובו.

האובך

(“אין לי מקום כאן, צפוף, אני כמעט נחנק.”

“אל תדאג, ילד, תתרגל. הם באים, ראה, במרחק, על הדרך שלנו.”

“נסביר להם פנים, אולי יקנו משהו. כבר שנים שלא מכרתי דבר.”

“אני חושב שלא יקנו ממך, אבל בהחלט כדאי לקבל את פניהם. בעיר הזו אי אפשר להאשים אותנו בחוסר נימוס. אי אפשר היה לומר עלינו אף פעם שאנו גסי רוח כלפי אורחים.”

“ראה, הנער כמעט בגילך, אולי מבוגר בשנה או שנתיים.”

“נכון, אולי נשחק ביחד. תמיד אהבתי לבעוט בכדור. אני מקווה שהוא ירצה לשחק איתי.”

“נסה. הוא בטוח ישמח. כמה זמן לא ביקרו אותנו כאן, איפה ש’כאן’ נמצא בכלל. הרי העיר הזו חולמת כל הזמן, חלוּמה. כשהייתי צעירה חשבתי שפעם אחת אתעורר ואראה שאני במקום אחר לגמרי, בבית, וכל העיר תיעלם ביחד עם המישור שלא התגלה עדיין, ומיטתי תואר בקרני שמש הבוקר. אני חושבת על זה לפעמים, למרות שאני כבר ממש לא צעירה.”

“מה שבטוח, את יודעת לדבר, זה כן.”

“ומה בכך? שנשב כולנו כאן ונחנק ביחד? בשקט? ראה את הילד, איך הוא נרגש מהפגישה. בקרוב יגיעו.”

“עד שייכנסו האורחים הנדירים שלנו, אני רוצה להעיר שהדרך הזו שחוצה את המישור שלנו אינה עומדת ברמה שמקובלת עכשיו, בימינו. אתם לא חושבים שיש צורך בשיפור? אולי נקום ונעבוד, כמו פעם? הרי מחסור בנשמת-אף לא הפריע לנו מעולם, מדוע שיעצור בנו עכשיו? זו רק שאלה של רצון. נקרא לאחרים, הרי יש רבים כאן אתנו, ונציע להם לפעול כדי למשוך מטיילים. קשה ללכת על הדרך, לפי מיטב זיכרוני. אני זוכר שאפילו הסוסים התקשו לצעוד עליה, כשעוד היה לי העסק הזה של מסגרות העץ.”

“אני חושב שאתה צודק, אבל האחרים לא יסכימו עמנו. בכל זאת לא נוכל להתגבר על כל המגבלות האלו.”

“מטיילים במישור? אני חושבת שהייתי יכולה לצחוק מזה אם לא היה האובך המגעיל הזה.”

 “בזמן שאתם מדברים, אולי נחליט על קבלת הפנים? הם ממש קרובים כבר לבתי המצורעים של העיר.”

“אני מציע שתנסי להציע את מה שנותר לך מדוכן השוק שלך. כמו שאמרת, לכולנו יש או היה משהו להציע לאורחים הבאים לבקר. אני מקווה שהאנשים הללו יֵדעו להעריך את המחוות שלנו, הרי זה תובע מאתנו כל כך הרבה מאמץ לצאת שוב לאובך הארור הזה.

“לא נוכל לעשות משהו עם האובך? הכול מכוסה אבק בעיר, מוזנח, איך נמשוך עוברי אורח כשעירנו וביתנו נראים כך?”

“אני חושש לצאת כשהעיר ככה, אני פוחד מהאובך.”

“לא טוב לך ילד, לשחק באבק הזה. אתה צריך למצוא מקום נקי לשחק בו עם החבר החדש.”

“למה את מכניסה רעיונות לראש של הילד? אי אפשר הרי לצאת מאיזור האבק. כאן נישאר וזהו.”

“הם קרבים, הגיעו כבר לבתי הבוץ הדרומיים. ראו, הליכתם הואטה, הם חוששים. מיד יגיעו לתחומי האובך. ננסה להרגיע אותם.”)

שחורת העיניים – סיפור

“אני חייב לספר לך עליה. על שחורת העיניים.”

הם ישבו על הספסל בגן הציבורי, לא הרחק מבניין העירייה. מדי פעם קמים וצועדים לעבר הפסל המוצב באמצע הכיכר, הולכים וחגים סביב הגן לחלץ את עצמותיהם ולהתחמם.

ענני האפור-כחול עמדו נמוכים ומאיימים מעליהם. לא היו אנשים רבים בגן באותה שעת צהריים קרה ועגמומית; רוב בני האדם מעדיפים את בתי הקפה והמסעדות על ישיבה בחוץ בימים קפואים כגון אלה.

“סָפר,” הפטיר השני. הקור לא הפריע לו במיוחד. הוא נהג להציב את עצמו לעתים תכופות במצבים קשים או בתנאים קיצוניים, סתם, רק כדי לראות אם הוא יכול. השִעמום הציף אותו תדיר.

“אינך חייב להקשיב לזה.”

“נו, אל תהיה כזה. אני רוצה לשמוע. סתם שקעתי במין מרה שחורה.”

“איני יודע מה לעשות,” אמר הראשון בנימת רווחה. כבר זמן רב מחפש הוא אוזן קשבת. “היא מקסימה ויפה, קטנה וצנומה, אבל לא יותר מדי. שחורת עיניים ושחורת שׂער. לא ראיתי כמוה מעולם. והנשיקות שלה…”

“אתה נשמע מאוהב. יש לך מזל.”

“איני מאוהב, לא בצורה שלה אתה מכוון. ואיני בר מזל. איני מרגיש כך כלל וכלל. איני מבין את שחורת העיניים. היא עונה למכתבים שלי במילים ספורות, למשל: ‘לא יכולה להיפגש היום. צריכה  ללמוד’, בעוד שאני כותב לה על געגועיי, ומוסיף ‘תחת התפוח עוררתיךְ…'”

“אה, שיר השירים. יפה. אך מדוע אינה עונה למכתבי האהבה שלך?”

“זהו הדבר שאיני מבין. היא מבקשת ממני להמתין. אינה בטוחה.”

“במה?”

“גם זאת איני מבין. איני דוחק בה, אך לפעמים אני מרגיש צורך לכתוב לה. סתם משהו קטן ונחמד. כך הרי נוהגות הבריות, הלא כן?”

“אני מניח כך, כן.”

“והיא ישר מתרגזת: ‘אמרתי לך שאני זקוקה לזמן לחשוב.’ האם אינה חושקת בי? מדוע, אם כן, אינה אומרת זאת מייד? ומדוע היא מנשקת אותי נשיקות מלאות תשוקה?”

השני שתק והביט בעורב בודד המדדה על מרצפות הגן, מחפש לשווא משהו לאכול. הרוח נשבה ביתר שאת כעת.

“הערב אשאל אותה ישירות,” אמר הראשון, קולו רועד במקצת. “עליה להחליט.”

“אבל אתה חושש מתשובתה, הלא כן? חושש אתה שתאמר ‘בוא ניפרד אם כן’.”

הראשון שתק. עיניו תרו אחר קרע בענן דרכו אולי תיראה השמש, ולו רק לרגע קצר אחד.

********

את הכותרת הראשית של העיתון באותו הבוקר הוא לא ישכח הרבה זמן. כך לפחות נדמָה לו. מוות אלים הרי שכיח כל כך בעולמנו, חשב, מה יוצא דופן באירועי אתמול? מה זיעזע אותו בידיעה על מות הילדה עד שחשב שלא ישכח אותה במהרה?

הוא העלה סברה כי מה שבאמת גורם לרגשותיו לעלות על גדותיהן הוא לא מותה של הילדה, אלא הידיעה שלאף אחד לא איכפת. הוא פטר מחשבה זו כצינית. מה גם, אמר לעצמו, עצם העובדה שהידיעה הגיעה לכותרת הראשית אומר שזה מזיז למישהו.

מחשבותיו נקטעו באחת על ידי צליל צורמני.

אני חייב לעשות משהו עם הצלצול הזה, חשב, וניגש למבואה כדי להרים את שפופרת הטלפון.

“אתה זוכר את שחורת העיניים?” שאל הראשון בלי כל הקדמה.

השני, כמובן, זכר יפה על מי מדובר. “מי? איזו שחורת עיניים?”

“סיפרתי לך עליה, אז בכיכר.”

“אה, כן, אני זוכר. נו, איך זה התפתח?” שאל, למרות שהתקשה למצוא עניין בסיפורי האהבים של חברו. לא היתה זו הפרשה הראשונה שחברו מסתבך אתה, ומתקשה להבין את יחסי הכוחות בה.

“זהו, שזה לא התפתח. לא בכיוון שרציתי בכל אופן. מתברר שהיא עדיין בקשר עם חבר לשעבר שעזב אותה, אבל רוצה עדיין להשאר ‘ידיד’ שלה. אז היא מתכוונת לסיים את העניין, לדבריה, כי זה מקשה עליה רגשית.”

“נו, אז זה טוב, לא?”

“לא. היא גם לא בטוחה בקשר שלנו. לא חושב שזה ימשיך הרבה זמן. היא מרגישה שרק אני נותן והיא לא מעניקה כלום, ולכן היא מרגישה שהיא לא בסדר.”

“אה, אז אם הבנתי נכון אתה מעוניין, היא לא, ולכן היא לא מרגישה טוב עם העובדה שהיא רק מקבלת ולא נותנת… לא נשמע לי שזה מצב תקין כל כך. איך אתה מרגיש, בעצם?”

“זהו, אין זה מצב נורמלי כלל. אני הייתי רוצה לתת לה הזדמנות לגלות רגשות כלפי, אני לא רוצה לסיים.”

“אף שזה מה שאתה צריך לעשות בעצם, לא?”

“ברור. אם הייתי חושב מהראש לא הייתי נפגש אותה יותר. הייתי נפרד ממנה כבר מזמן.”

“אבל אתה לא חושב מהראש, אה?”

“לא…”

מחשבותיו של השני נדדו בחזרה לעיתון הבוקר. הילדה הזו לא תוכל לחוות אפילו אהבה אחת. לא ניתנה לה ההזדמנות לשבור את לִבם של הגברים. היא כבר לא תוכל להתאהב, לחיות את הקשיים ואת רגעי האושר, להקים משפחה…

“אני חושב שאפסיק להתראות אתה,” אמר הראשון פתאום.

“מה שלא תעשה לא ישנה את המציאות ביניכם. חוששני שזה לא תלוי בך כלל. אולי היא תתאהב בך פתאום. אולי היא תהיה זו שתחליט לסיים את הקשר ביניכם. הנקודה היא שההחלטה שלה לא תלויה במה שתעשה מעתה.”

“אז לא לשלוח לה פרחים?” שאל הראשון, מופתע מההחלטיות של חברו.

“בדיוק מה שאני חשבתי לעשות…” מלמל השני. “לא נראה לי שכדאי.”

“מה? למה אתה מתכוון? מה חשבת לעשות?” שאל הראשון.

“לא חשוב, עזוב את זה,” אמר. אין טעם לשלוח לילדה פרחים, חשב. הלווייה כבר הסתיימה בוודאי.

כל הזמן שבעולם – סיפורון

   …

–          והיתה לו שם מין בליטה כזו, יבלת.

–         יבלת?

–         כן, אמר הגבוה.

שתי הדמויות עמדו בפינת הרחוב החשוכה ועישנו.

–         ואתה אומר שהוא עמד בחנות התכשיטים?

–         כן, מאחורי הדבר הזה שהמוכר עומד שם.

השני נראה כחושב לרגע, שעון על עמוד התאורה הכבוי, המנותץ.

–         ומה הוא עשה?

–         כלום. סתם עמד ככה. אז נזכרתי שלמדתי על זה בשיעור היסטוריה בבית ספר.

–         לומדים על חיות בשיעור היסטוריה? חשבתי שזה שייך לשיעורי טבע.

–         לא על חיות, אידיוט, על מיתולוגיה. אבל אולי זה היה ספרות, אני לא בטוח. אני רק זוכר שהמורה היתה נמוכה כזאת. בכל מקרה, היא אמרה שקוראים לזה מינוטאור.

–         והמינוטאור הזה עמד ליד המוכר? מה, הוא מכר תכשיטים?

–         אני חושב שכן. הוא אמר שהטבעת ההיא שראינו – זו שרצית לקנות לאיך קוראים לה, בהנחה של עשרה אחוז.

–         עשרה אחוז?

–         כן, חבל שנפרדתם.

–         כן, חבל.

שתיקה. הגבוה הצית עוד סיגריה. באור המצית נגלו לרגע עיניים כבויות מתחת לגבות דקות, כאילו השיעמום עוטף אותו בעננה כבדה. הוא שוחח עם חברו במין אִטיות עניינית, והבעת פניו לא השתנתה בשעה שדיבר.

השני נראה כמתעורר מחלום.

–         דלפק!

–         מה?

–         קוראים לזה דלפק. לדבר הזה שהשור עמד מאחוריו.

–         זה לא היה שור, זה היה חצי פר – חצי אדם.

–         בכל אופן, קוראים לזה דלפק.

–         בסדר. וגם שמתי לב שהפרסות שלו עושות המון רעש, וחשבתי שרק שלא יבעט בטעות בוויטרינה וישבור את כל התכשיטים.

–         מה הוא לבש?

–         מין וסט כזה, שחור.

–         וזהו?

–         כן, זה הכול.

השני גירד את ראשו וזרק את בדל הסיגריה הבוער תחת גלגלי מכונית נוסעת. הוא לא מיהר לשום מקום, היה לו כל הזמן שבעולם.

–         צריך להגיד לו שילך לקטוף תאנים מאחורי הצריף.

–         מה? בשביל מה תאנים?

–         נו, אתה יודע, בשביל היבלת. צריך לשים את החלב שיוצא מהעלים של התאנה על היבלת. לאחי זה מאוד עזר להוריד את שלו מהיד.

הגבוה לא ענה. הוא חשב על חנות התכשיטים. הוא קיווה שהיצור לא ישן בתוך החנות על איזו ערימת קש.

–         עשרה אחוז, הה? אמר השני.

–         כן. נלך, אמר הגבוה.

שני בדלי הסיגריה נותרו בשולי הכביש, זוהרים כשתי עיניים פראיות, גוססות.

“כשקירצ’וק פגש את הביטלס בהודו” ועוד סיפורים, מאת גלעד אבני 8/4/2018

קובץ סיפורים חדש, מצחיק ומקורי, שהיה לי הכבוד (והכיף) לערוך: “כשקירצ’וק פגש את הביטלס בהודו” (ועוד סיפורים) מאת גלעד אבני.

מתוך הסיפור “כשהלוויתן בא לבקר”:
בילדותי הופיע לוויתן בחלומי ולא הבנתי למה. אולי הוא הגיע כמשל, או שסתם עבר בחלום בדרך לחלום אחר. בכל אופן, למחרת אותו הלילה התעוררתי לראשונה אחרי הרבה זמן במיטה יבשה. מאז אותו לילה נפטרתי מבעיית ההרטבה בלילות.
חיפשתי את הלוויתן באינספור חלומות כדי להודות לו ואולי גם להבין איך הוא עשה את זה, אך הוא לא היה שם. העניין הפך בשבילי לדיבוק, ולילות רבים הייתי מנסָה בכוח להביאו, חושבת ומתרכזת רק בו, כמעט מצווה עליו להגיע, אך הוא בשלו, חותר לו בשלווה במים רחוקים, נוגע בקצה העולם ולא מתחשב בחלומה של ילדה קטנה.
ועכשיו, פה בהודו, זה קרה. לפני שבוע, באחד הלילות, הוא הופיע, גדול ומרשים, שייט מולי בדומייה למשך מספר רגעים והמשיך בדרכו ללא אומר. התחננתי שיישאר לפחות רק כדי להסביר לי מה הוא עושה פה בהודו החמימה ואיזה דבר טוב עומד להתרחש עתה. אפס, שוב זכיתי לראות, אחרי שנים רבות של היעדרות, את זנבו המתרחק. התעוררתי בבוקר בציפייה נעימה למשהו טוב שיתרחש, לפחות בסדר גודל דומה לפתרון בעיית ההרטבה שנים רבות לפני כן. היו לי מספר רעיונות וגם תקוות, אולם ידעתי שרק ללוויתן פתרונים.

מתוך הסיפור “אולה הכובש”:

את אולה הגבוה פגשתי בקורס ויפאסנה שהתקיים במנזר מבודד, לא הרחק מג’איפור. הוא היה חביב אלי מהרגע הראשון, ולי הרי תמיד הייתה חולשה לגברים שהפגינו כלפי חום, ולו גם במשורה. חוץ מזה תמיד חלמתי על חבר סקנדינבי גבוה, והנה הוא פה, בלונדיני, תמיר, מקרין נינוחות של חו”ל ומסתדר עם כולם. חצי מהישראלים בהודו כבר התוודעו אליו, כי מרוב שנענו יחדיו במסלול “הגל”, נראים בכל המקומות הנכונים, הרגשתי יותר ויותר שאני היא זו המתלווה אליו בקרב בני עמו ולא להיפך.
כאירופאי בין ישראלים בלט בתמימותו ובנכונותו המהירה לשלם כל מחיר שננקב. בלחץ החבורה ירדה השפעתו בדיונים בענייני תשלום והוא למד להניח לנו לנהל את המו”מ, אם כי באחת משיחותנו העיר לי שלפעמים נדמה לו שאנחנו שרויים במצב מלחמה גם עם ההודים, ושלא בטוח שזו עסקה משתלמת. אולם מלבד לעניין זניח זה התנהל הטיול על מי מנוחות, נהנינו וזרמנו עם הרגע, ולא הטריד אותנו פער התרבויות או מה שיקרה כאשר כל אחד יפנה לביתו.
עד שהגיע הטרק למקורות הגנגס.
מסיבה זו או אחרת, ובעיקר בשל ידידותיות היתר של אולה, מנתה חבורתנו לא פחות משבעה מטרקים. לא ממש נורא, כי בסך הכול די נהנינו – מהנופים, ממראם הסוריאליסטי של עולי הרגל המקומיים שעשו דרכם לאתר הקדוש, ומחוסר המחויבות הנוח שטומן בחובו הרכב חבורה גדול, שבו ניתן לשוחח לסירוגין עם מטיילים שונים ולרחוק מאלה שאינם לטעמך.

“מחר יישבר השרב”, מאת יצחק ניר 7/4/2018

אני לא כותב בדרך כלל על ספרים שאני עורך, ומתוך יותר מ-70 ספרים שערכתי בעשר השנים האחרונות (עריכת לשון או עריכה ספרותית) הזכרתי כאן אולי אחד או שניים.
אבל הספר הזה יוצא דופן מכמה בחינות. ראשית, חוויית העבודה עם הסופר, יצחק ניר Yitzhak Nir, חרגה מעט מנורמת העבודה הרגילה. מדובר בספר עתידי (אך לא עתידני) המתרחש בעשור הבא, כאן אצלנו, במזרח התיכון. מפעם לפעם הייתי מקבל מניר מייל מתוסכל ובו ידיעה עיתונאית נוספת שכאילו נלקחה מתוך ספרו (שעדיין לא יצא לאור!). אם זה החכרת שטחי מדבר עצומים בנגב לסינים, או מערך טילי קרקע-קרקע חדש בצה”ל. כל אלה נכחו בכתב היד הרבה לפני שהוגשמו במציאות. מוזר, לא?
חוץ מזה, הספר גורם לקורא (וגם לעורך מתברר) לחשוב עליו הרבה אחרי שגמר את קריאתו. עד כדי כך.
הספר יצא לאור בשבוע שעבר בהוצאת כנרת זמורה ביתן, הנה הוא כאן:
http://www.kinbooks.co.il/page_29705?bsp=24822

מומלץ מאוד!