בלוג

מאמר חדש שכתבתי באתר מילון אבניאון:

מהם השימושים הרווחים בעברית למילה "רוּחַ"? בואו לראות מה מה שנמצא בין "רוח עוועים" ל"שאר רוח" ברשימה החדשה באתר. 

לרשימה המלאה: https://www.milononline.net/content_article.php?cid=16&pid=57

רשימה חדשה שעלתה באתר של מילון אבניאון:

עשר המילים המילים ששלטו בחיפושים בשנת 2020: 

למאמר המלא: https://www.milononline.net/content_article.php?cid=16&pid=53

רשימה חדש שכתבתי לאתר של מילון אבניאון – יוונית ולטינית בעברית:

ללטינית וליוונית העתיקה השפעה עצומה על לשונות רבות. המילים שמקורן בלטינית וביוונית עברו דרך שפות שמיות הקרובות אלינו, כמו ארמית למשל, והשתרשו בתקופת המדרשים בלשון חז"ל, ובימי הביניים. הן נותרו בשימוש גם בעידן העברית החדשה כמילים עבריות-תקניות לכל דבר. נביא כאן מילים כאלה שחלקן יפתיע אתכם.

למאמר המלא: https://www.milononline.net/content_article.php?cid=16&pid=55

עד כלות הנשימה – מאמר חדש שכתבתי באתר מילון אבניאון:

טקסט חדש שכתבתי עלה היום לאתר של מילון אבניאון. החיבור מראה את מקורם של שמות איברי הגוף שלנו:

שמותיהם של איברי הגוף השונים מופיעים בדרך כלל כבר במקרא, ולפיכך מקורם עתיק. אך מהיכן התגלגלו השמות האלה לעברית המקראית? 

למאמר המלא: https://www.milononline.net/content_article.php?cid=16&pid=51

טקסט שכתבתי פעם לאתר תוכן גדול: "על כתיבה ועל דמיון בריא (או לא), חופשי ופרוע"

1. "חשוב לדמיין, להתפרע עם הדמיון, זה עדיף מלהתפרע בחצר ולהיפגע", כך הייתה אומרת לנו דורית, מנחת חוג הדמיון המודרך כשהייתי בגן. אני כבר לא זוכר על מה הדריכה אותנו ואם אכן התפרעתי על כנפי הדמיון בחוג שלה (נדמה לי שנרדמתי וישנתי במשך רוב המפגשים. נו טוב, היא החשיכה את החדר). המשכתי להתפרע בחצר (ולהיפגע) אבל בילדותי המאוחרת יותר קראתי, מה זה קראתי, בלעתי, את ספרי המדע הבדיוני של אסימוב, היינלין ורבים אחרים, והדמיון שלי, כקורא, אכן התפרע אל מעבר לכוכבים הרחוקים ביותר, בגלקסיות נידחות ובחלליות מקרטעות, עם רובוטים הכבולים לשלושת החוקים הבסיסיים של אסימוב. גם זמן רב אחרי כן, לאחר שנטשתי את ספרי המדע הבדיוני לטובת ספרות אחרת ומגוונת יותר, עשיתי בדמיון שימוש שתאם יותר את הצעתה של דורית, אם כי המשכתי להירדם מדי פעם במהלך הקריאה. מתברר שדמיון פרוע זה דבר מעייף.

2. ואז התחלתי לכתוב. ביקשו ממני טור ביקורת בעיתון מקומי על האירווויזיון של שנת 2000, שבו נשלחה לייצג את ישראל בתחרות להקת "פינג פונג". הסאגה ההזויה של הופעת נציגי ישראל, עם דגלי סוריה ונשיקה חד מינית מאולתרת, משכה אותי למחוזות סוריאליסטיים, ובמאמר שלי דימיתי את עצמי כחייזר אדמדם המסקר את האירועים הגלובליים עבור חברת מדיה נידחת בכוכב הלכת שלו (שאת שמו שכחתי). החייזר, שנקלע לתחרות, מנסה לפרש את ההופעה של ישראל ולחלץ תובנות הגיוניות מהמופע הביזארי, ללא הצלחה כמובן, עבור קוראיו.

   לצערי הטקסט הזה אינו בידי, נעלם מזמן, אך את תגובת העורך "שלי" אני זוכר היטב: "יש לך דמיון בריא", אמר, "זה לזכותך. נסה לפרסם אותו בעלון של היישוב שלך, אצלנו זה לא יתפרסם, יאכלו אותנו." לדעתי הוא חס עלי והתכוון יותר לדמיון פרוע מאשר לדמיון בריא.
   "בלעתי את כבודי" כמו שאומרים בנכר והמשכתי לכתוב, כשאני מנסה לרסן, בהצלחה חלקית, את הדמיון הגולש שלי.

3. "הסוק מנג'ר של לגו עשה שטויות, פשוט שטויות, אז הם פיטרו אותו ומי הם לקחו במקומו? את אביהוד. אביהוד הקוריאני? שהיה במוטורולה? אז הרמתי לו טלפון, אמרתי לו על הרעיון שלי, והוא עף על זה, אמר לי תוסיף אותי ללינקדאין ונדבר." (מתוך 'דיבורי הייטק במתחם רמת החייל שלא תבין לעולם, וגם אם תנסה יישרף לך המוח'.)

   כשאני מרגיש שהמוזה עוזבת אותי, מתעסקת בדברים אחרים ומשאירה אותי מיובש (ואני חושב: שתלך לעזאזל המוזה הדפוקה הזו, מי צריך אותה? אסתדר בלעדיה. כן, ממש…), אני צולל מיד לבלוג של עוזי וייל. מי לא מכיר את עוזי וייל? תסריטאי, סופר, אחד הכותבים הטובים והמצחיקים שיש לנו כאן. יש לו כתיבה מלאת דמיון, לפעמים הוא קצת נסחף (זוכרים את "השער האחורי" של עיתון העיר?), הוא יודע איך ללחוץ על הכפתורים הכי כואבים שלנו כישראלים, ועדיין להצחיק אותנו בו בזמן.

   הנה, ראו בעצמכם, כאן

4. פעם טיילתי עם הכלבה שלי באחד מהרחובות הקטנים והכמעט ציוריים של שכונת רחביה. זה היה כשעוד גרתי בירושלים, בתקופה ההיא רחביה עדיין לא נכבשה על ידי הצרפתים והאמריקנים, שבאו בהמוניהם, קנו במחירים מופרזים והחריבו את השכונה. היום זו שכונת רפאים, בתים רבים שופצו ואז נותרו ריקים, כשבעליהם באים לכמה שבועות בשנה לחגים, כמו בתי נופש בנוסח ירושלמי. אחת התוצאות של הפשיטה הזו על השכונה הייתה עלייה דרמטית במחירי שכר הדירה, כך שנאלצתי לעזוב באיזשהו שלב. אבל זה עניין לסיפור אחר.

   בכל אופן, טיילתי עם כלבתי היפה, קיטה, ופגשתי בדרכי בחמישה ילדים-נערים בלבוש חרדי. בדרך כלל התוצאה של הפגישות האלה היא מנוסה מיידית של הילדים לכל עבר בגלל פחד הכלבים. הפעם הם לא ברחו, רק נראו מאוד, איך לומר, ערניים, והביטו בקיטה בהשתאות. יצא מזה מפגש מאוד מעניין, והם אפילו העזו ללטף את הכלבה, שהייתה די אדישה לכל הסיטואציה.

   באותו ערב ישבתי וכתבתי את המפגש הזה, אך שיניתי את המקום, הזמן, את הדמויות, בקיצור את ה-setting. הזיתי איזה מפגש של יצורי אוקיאנוס שנפגשים על פסגת הר תת-ימי, ומעזים, לראשונה בחייהם, כמו מין טקס חניכה כזה, להיכנס למערה ולבקר יצור מאיים, שמתגלה כסלמנדרה ענקית וחביבה, שמלקקת אותם בעדינות בלשונה המדגדגת.
   טוב, ערב לפני כן גמרתי לקרוא את "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק, אחד הספרים הפרועים ביותר שנכתבו במאה ה-20.
   אגב, המאמר הזה כן התפרסם במקומון ההוא, ואף זכיתי לשבחים עליו.

5. אסיים באחד הכותבים-ציירים המצחיקים-עצובים והפרועים שחיו בישראל: דודו גבע זצ"ל. הוא נפטר בגיל צעיר יחסית, וכשקראתי על מותו בטרם עת הזלתי דמעות רבות. אבל הספרים שלו, הטורים שלו, ובעיקר הברווז שלו, נשארו איתנו, לתמיד.

   קראו עליו כאן.

מאמר חדש שכתבתי באתר מילון אבניאון:

מאמר חדש עלה לאתר של מילון אבניאון. במאמר סקירה קצרה של מילים שנעלמו ואינן עוד בשימוש:
"… פעם, לא כל כך מזמן, כשרצינו להזמין סטייק במסעדה (ולא, את המילה מזללה כבר נדיר לשמוע), לא השתמשנו אמנם במילה אומצה (שמקורה ארמית!), אך בספרות ובעיתונות המילה נכחה והחליפה את המילה הלועזית. האם עדיין אפשר למצוא אותה בספרים?"

למאמר המלא: https://www.milononline.net/content_article.php?cid=16&pid=48

טקסט הפתיחה החגיגי שכתבתי לכבוד מתיחת הפנים של האתר

בתחילת ספטמבר 2020 עלה לאוויר האתר החדש של מילון אבניאון. זה הטקסט שכתבתי לכבוד האירוע:

"… המילון שלנו, על מאות אלפי ערכיו, הפתגמים, המאמרים, ההרחבות הלשוניות וההיסטוריות, ומילון המקרא השלם, פתוח לפניכם כפי שהיה תמיד, ללא צורך בהרשמה או בתשלום, וכך גם יישאר. הוא משמש כלי עזר חשוב ורב עוצמה בידי דוברי העברית, ילידים או עולים, להנחיל ולהשלים ידע, לחנך וללמד."

קראו את המאמר המלא: https://www.milononline.net/content_article.php?cid=16&pid=42

איתי גדות כתב רומן ביכורים מקסים וחכם, ובעיקר משעשע, על חייו של בחור צעיר וניסיונותיו למצוא את אשת חלומותיו, "האחת", בין התבגרותו בתקופת בית הספר והצבא ובזמן לימודיו באוניברסיטה.

"מתאהב בקלות" – כך הוא מגדיר את עצמו. ואכן, הבחור הוא מתאהב סדרתי, שמחליף את מושאות אהבתו לעתים תכופות אך לא מפסיק לתהות בכל פעם, למרות גילו הצעיר, אם יצליח אי פעם להתמסד.

בין תחנות חייו, כתלמיד בבית הספר, כקצין תותחנים בצבא, כעובד במכולת השכונתית וכסטודנט באוניברסיטה, מתאר הגיבור את פגישותיו, את אהבותיו ואכזבותיו. פנטזיות אירוטיות וחלומות בהקיץ מובילים אותו לבסוף לקראת מפגש מחודש עם אהבתו הישנה.

העריכה הספרותית בספר התמקדה בעיקר בהשלמת כוונותיו הספרותיות של איתי, והידוק הטקסט מבחינה תוכנית כדי ליצור ספר קריאה מהנה וחכם. גם כאן הדיאלוג המפרה עם הכותב תרם מאוד לתוצר הסופי. מומלץ!

קישור לקניית הספר – לחצו כאן!

הרומן מתאר את סיפורו האמיתי של זוג יוצא דופן בתל אביב של תחילת המאה ה-20, החל בתום מלחמת העולם הראשונה ועד אחרי מלחמת העולם השנייה.

יונה נולד ביפו, אך בשל היותו קומוניסט נאלץ להימלט מארץ ישראל, התגלגל למלחמת האזרחים בספרד שם איבד את רגלו, ומשם נע ברחבי ברית המועצות, בעודו מחכה שנים לפגישתו עם אהובתו רגינה.

רגינה התגייסה לצבא האנגלי במצרים במהלך המלחמה, ולאחר מכן חזרה לתל אביב, בעודה מחכה לאהובה שישוב.

16 שנים חלפו עד שהצליחו להתאחד שוב בישראל.

עדי מרקוזה הס כתבה רומן היסטורי יוצא דופן ורחב יריעה, וביצעה לשם כך תחקיר עצום, כולל נסיעה לקירגיזסטן ונבירה בארכיונים.

מכיוון שהכתיבה של עדי טובה מאוד, זהו ספרה השני שיוצא לאור, העריכה הלשונית והספרותית התקדמה בקצב מהיר יחסית. העבודה עם הכותבת הייתה מהנה ביותר, והתוצר הסופי הוא רומן מרתק ומרגש.

הנה הוא בספרייה הלאומית

ואפשר לקנותו כאן

מאת ינון קחטן

הכיסא נטה על צדו השמאלי אך הוא לא חש בכך. הוא התיישב מול שולחן הכתיבה, אוחז בידו את העט שקיבל ליום הולדתו השמונה עשר ושחשב למקור השראתו, וניסה לכתוב מכתב בדוי מקצין סקסוני במלחמת 30 השנים לאהובתו שבעורף.
הוא חשב על התקופה הזו כשעלעל במקרה באיזה מגזין. סופר שם על לייבניץ, שנולד במאה ה-17, מעט לפני שהסתיימה המלחמה הנוראית שגבתה, במישרין ובעקיפין, את חייהם של מיליונים, בקרב, בפרעוֹת, במגֵפה.

אבל המשימה שנטל על עצמו הייתה קשה מכפי שחשב. ללא כל ידע על התקופה, על השפה, על חיי היום יום, איך יוכל לתאר מציאות? מציאות… הא! אמר לעצמו.
"הראליזם הוא העונש שלנו," כך מלמל תמיד באוזני כל מי שהסכים להקשיב לו. הניסיון של כולם לתאר את הנעשה מבלי להעשיר את הטקסט במעט תעוזה, בדברים שאינם קורים, שלא קל להזדהות אִתם, שלא מדברים עליהם, ושתמיד ייראו "מוזרים".
קל לומר, חשב. אבל לקחתי על עצמי משימה ראליסטית. מה עכשיו?

אהובתי גקרפטן,
אני כותב עבורך את האיגרת הזו בזמן שפּוֹל, חברי הטוב ביותר ביחידת הפרשים, מנקה את רובהו ומביט אלי במבט מזלזל.
אבל לא אכפת לי, אהובתי, שכולם כאן חושבים ששכחת אותי. אני יודע שאת חושבת עלי בכל ערב, בדיוק כפי שאני עושה, ותוהָה מה מעשיי, אם אני חי ומתי אחזור.
לא אספר לך על הקרבות, יפתי. את בוודאי שומעת מספיק, אף שבלייפציג דתנו הקדושה שומרת על עצמה ללא צורך בהתערבות חייליה.
נזכרתי עכשיו באחותך, שהיתה חולה כשקראו לי להתייצב עם סוסי על מנת להגן על אמונותינו מול הכופרים. מה שלומה? האם קמה ממיטת חוליה?

הוא לגם מהקפה הפושר וקרא את שכתב, מעווה את פיו בזלזול אך נמנע מלמחוק – יותר טוב מכלום, חשב. צריך לפתח דמויות נוספות. האחות דווקא יכולה להתגלות כדמות מעניינת. אבל מה עם פול? חבר נאמן או ציניקן מרגיז?
הוא המשיך לכתוב, ובו בזמן תהה מה הוא עושה מול המחשב הכבוי בארבע לפנות בוקר, מדוע אינו יכול להירדם לכל הרוחות? הלילות הארוכים שבהם נותר ער, מקשיב רק לקול מחשבותיו, דיכאו אותו מאוד. יותר מדי זמן לחשוב גורם לעצבות ולרגעי כעס, שמובילים לפרצי זעם למחרת. זה חייב להיפסק, חשב. למה אני לא ישן?

הלילה לא לחמנו, כלומר אני לא הצטרפתי לשאר הקצינים, שפרצו לכנסייה בעיר X והחריבו אותה כדי למנוע את התפשטות דברי הכפירה. לא הצטרפתי כי נמאס עלי ההרג של הכמרים, הם ממש מגעילים אותי, חיים או מתים, וכבר אין לי כל רצון ללכלך את חרבי בדמם המזוהם. פול עדיין מרגיש חובה, ואפילו הנאה, אך אני מאסתי בכך לגמרי. אהובתי, דבר לא משתווה לגעגועיי אלייך, אני מייחל לרגע שבו ניפגש ונתאחד שוב.

עייפות כבדה נחתה עליו. הוא לא ידע מדוע הוא מאלץ את עצמו לעבוד על המכתב של הקצין הגרמני. הדם של הכמרים בטח מזוהם בגלל הדֶבֶר, חשב. זה ממש מסוכן להתעסק במגפה ללא הגנה, הוא עלול להידבק. נכון שבני התקופה לא ידעו על קיומם של החיידקים (או שמא נגיפים? מה ההבדל בכלל?) ולא ידעו לשמור על היגיינה שתמנע את הפצת המחלה, אבל לבטח ידעו כי דם מזוהם יכול להדביק אחרים. לכן אמנע להבא, אהובתי, מהרג כלבים כופרים. אם רק אחשוד שהם חולים במחלה אשאיר את הטבח לחבריי, הצעירים ממני, שעדיין נהנים להגן על תורתנו הקדושה מהבוגדים הטמאים.

אני יושב וכותב לך כי אני לא יכול לישון, פול כבר מזמן נוחר לידי, כולם עייפים אחרי יום קשה. כנראה בשל כך שנמנעתי מלהצטרף לחבריי איני עייף מספיק כדי לעצום עיניים. אני רוצה לחלום עלייך אבל לא מצליח – במחשבותיי עולות רק דמויות שסוּפות בשלוליות דם שחורות, קרושות.
הכיסא שלי עומד להתפרק אהובתי, אני שם לב עכשיו שרגלו השמאלית שבורה. קשה לי לשבת ולכתוב כאן. אני נזכר בעבודתי במשרד עורכי הדין של אביך – שם היה לי שולחן גדול ורחב שנבנה במיוחד עבורי, והמזכיר שלי ישב לידי בשולחן משלו, זוכרת?

העט הזה לא נוח, הייתי רוצה לכתוב בעט שאביך קנה לי ביום שסיימתי את לימודיי. כמה כעס היה בי אז, לא ישנתי בלילות, טרוף מעייפות וטרוד כמו אדם זקן. על התקפי הזעם האלה אני מצטער, יפתי, כלפייך וגם, אבוי, כלפי אביך המיטיב.
אסיים כאן, אהובה, בברכת שלום ובתקווה גדולה שניפגש שוב בקרוב. השחר יעלה עוד מעט ועלי לצאת לעבודה, אם אצליח להתניע את האוטו.

שלך,

פרידריך.