יצירות, מחשבות, טקסטים…

קטעים, סיפורים ומסות שכתבתי במהלך השנים. אנסה להביא כאן בהדרגה ריכוז של רוב הטקסטים, שכרגע מפוזרים במקומות שונים – ב”מגירות” שונות, וירטואליות ואחרות


דיכוטומיית השניצל – מסה

ינון קחטן

 “יש שני סוגים של אנשים בעולם, כאלה שמטפטפים לימון טרי על השניצל שלהם וכאלה שלא.”

הוא ישב בשולחן הפינתי, בגבו אלי. לצערי יכולתי לשמוע את דבריו ללא קושי. לא יודע מה גרם לי להוציא את העט שלי, שכל כך הרבה זמן כבר לא השתמשתי בו, ולהתחיל לשרבט את השטויות שהאיש פלט בשיחה הטלפונית שלו. 

“…היו לה ידיים של גבר, זה היה נורא! לא, לא לה, לרקדנית הפלמנקו הזו מחדרה. תאמין לי, אני לא יודע איך נותנים לאישה עם כאלו ידיים לרקוד פלמנקו. מוציא את כל החשק. הייתי קם והולך באמצע ההופעה, מזל שאני לא אוהב פלמנקו.”

וגם: “יש לי תאוריות על הכול. כמעט על כל נושא שתבחר יש לי תאוריה… מה? לא, על זה אין לי כרגע. אני אחשוב על משהו, אבל יש לי תאוריה על גברים ונשים… לא מעניין, צודק, לכל אחד יש לפחות תאוריה אחת על גברים ונשים. אז אתה יודע מה, איך בעיניך לשמוע תאוריה על עכברושים? בבית שבאים אליו עכברושים יש חום ואהבה. כן, כן… מה, זה ברור איך הגעתי לזה. לבית קר, בלי אוכל, שהכול נקי מדי, איסטיניסטי כזה, אתה יודע, חסר חיים, לא יגיעו העכברושים. כן, היו אצלי עכברושים לפני כמה חודשים. גועל נפש תאמין לי…”

להמשך…


פרידריך – סיפורון

ינון קחטן

הכיסא נטה על צדו השמאלי אך הוא לא חש בכך. הוא התיישב מול שולחן הכתיבה, אוחז בידו את העט שקיבל ליום הולדתו השמונה עשר ושחשב למקור השראתו, וניסה לכתוב מכתב בדוי מקצין סקסוני במלחמת 30 השנים לאהובתו שבעורף.

הוא חשב על התקופה הזו כשעלעל במקרה באיזה מגזין. סופר שם על לייבניץ, שנולד במאה ה-17, מעט לפני שהסתיימה המלחמה הנוראית שגבתה, במישרין ובעקיפין, את חייהם של מיליונים, בקרב, בפרעות, במגֵפה.

להמשך…


כל הזמן שבעולם – סיפורון

ינון קחטן

  …

–          והיתה לו שם מין בליטה כזו, יבלת.

–         יבלת?

–         כן, אמר הגבוה.

שתי הדמויות עמדו בפינת הרחוב החשוכה ועישנו.

–         ואתה אומר שהוא עמד בחנות התכשיטים?

–         כן, מאחורי הדבר הזה שהמוכר עומד שם.

השני נראה כחושב לרגע, שעון על עמוד התאורה הכבוי, המנותץ.

–         ומה הוא עשה?

–         כלום. סתם עמד ככה. אז נזכרתי שלמדתי על זה בשיעור היסטוריה בבית ספר.

–         לומדים על חיות בשיעור היסטוריה? חשבתי שזה שייך לשיעורי טבע.

–         לא על חיות, אידיוט, על מיתולוגיה. אבל אולי זה היה ספרות, אני לא בטוח. אני רק זוכר שהמורה היתה נמוכה כזאת. בכל מקרה, היא אמרה שקוראים לזה מינוטאור.

–         והמינוטאור הזה עמד ליד המוכר? מה, הוא מכר תכשיטים?

–         אני חושב שכן. הוא אמר שהטבעת ההיא שראינו – זו שרצית לקנות לאיך קוראים לה, בהנחה של עשרה אחוז.

להמשך…


שחורת העיניים – דיאלוג

ינון קחטן

אני חייב לספר לך עליה. על שחורת העיניים.”

הם ישבו על הספסל בגן הציבורי, לא הרחק מבניין העירייה. מדי פעם קמים וצועדים לעבר הפסל המוצב באמצע הכיכר, הולכים וחגים סביב הגן לחלץ את עצמותיהם ולהתחמם.

ענני האפור-כחול עמדו נמוכים ומאיימים מעליהם. לא היו אנשים רבים בגן באותה שעת צהריים קרה ועגמומית; רוב בני האדם מעדיפים את בתי הקפה והמסעדות על ישיבה בחוץ בימים קפואים כגון אלה.

“סָפר,” הפטיר השני. הקור לא הפריע לו במיוחד. הוא נהג להציב את עצמו לעתים תכופות במצבים קשים או בתנאים קיצוניים, סתם, רק כדי לראות אם הוא יכול. השִעמום הציף אותו תדיר.

“אינך חייב להקשיב לזה.”

“נו, אל תהיה כזה. אני רוצה לשמוע. סתם שקעתי במין מרה שחורה.”

“איני יודע מה לעשות,” אמר הראשון בנימת רווחה. כבר זמן רב מחפש הוא אוזן קשבת. “היא מקסימה ויפה, קטנה וצנומה, אבל לא יותר מדי. שחורת עיניים ושחורת שׂער. לא ראיתי כמוה מעולם. והנשיקות שלה…”

“אתה נשמע מאוהב. יש לך מזל.”

“איני מאוהב, לא בצורה שלה אתה מכוון. ואיני בר מזל. איני מרגיש כך כלל וכלל. איני מבין את שחורת העיניים. היא עונה למכתבים שלי במילים ספורות, למשל: ‘לא יכולה להיפגש היום. צריכה  ללמוד’, בעוד שאני כותב לה על געגועיי, ומוסיף ‘תחת התפוח עוררתיךְ…'”

“אה, שיר השירים. יפה. אך מדוע אינה עונה למכתבי האהבה שלך?”

“זהו הדבר שאיני מבין. היא מבקשת ממני להמתין. אינה בטוחה.”

להמשך…


ידיים – טקסט

ינון קחטן

– איזי, איזה דבר יפה זה כפות ידיים. זאת אומרת, כשהן באמת יפות. אני מתכוון לומר שכשלאנשים יש כפות ידיים יפות – ואני מדבר כרגע בעיקר על נשים – יש לזה משמעות גדולה בשבילי .

 – אני לא מבין. אתה מתכוון לומר שכשאתה פוגש בחורה אתה מסתכל לה על הידיים במקום על מה שבאמת חשוב?

 – מה באמת חשוב? חזה, תחת? איזה אדם שטחי אתה…

 – מה, אנו עוסקים בהעלבות עכשיו, ברי?

–  טוב, סליחה. אני מתכוון שיש לכפות הידיים אצל נשים משמעות אדירה בשבילי, עמוקה. אני לא מדבר עכשיו על משיכה מינית. לקחת את הדבר הזה למקום שטחי כמו השוואה עם שדיים, לא ירדת לסוף דעתי בכלל .

–  אהה, הבנתי, זה מין פֵטיש כזה, נכון?

 – לא! אני לא סוגד לכפות ידיים, אני אוהב לראות כפות ידיים יפות. זה הכול .טוב, זה לא הכול, אבל במקום להפוך כל דבר למשהו זול או חולני, תקשיב: נסה פעם לשים לב לנשים, לא משנה אם אתה חושב שהן יפות או מושכות, ותתמקד באצבעות הידיים שלהן. בדוק אם האצבעות דקות (אבל לא דקות מדי); אם כף היד צרה אבל פרופורציונלית לאמה ולזרוע; אם הוורידים משתרגים להם על גב כף היד, כאילו צוירו ביד אומן, אבל שים לב אם הם לא בולטים מדי; אם עור גב כף היד שקוף במידה; אם הציפורניים בגודל תואם לשאר האצבע, ואם יש באצבעות עקמומיות שכזו, או שהן ישרות וחופפות אחת לשנייה; אם האצבע השנייה אחרי הזרת ארוכה או קצרה מאורך האצבע המורה; ולבסוף, אם שורש כף היד מעוצב, או שמא ורידי היד משתרגים להם, מפותלים אחד בשני ללא כל סדר אסתטי .

להמשך…


הדרך המישורית – נובלה

ינון קחטן

חלק ראשון:

א

בדרך המישורית הולכים שניים, אולי שלושה. יש בהם אחד, מוזר, שהוא רופא, או אולי היה רוצה להיות רופא. פרט זה איננו ברור דיו. האחר, מבוגר וחולני, משתעל בקול מפעם לפעם. השלישי, אם הוא קיים בכלל, חבוי, מסתתר, אולי ילד – לא, נער כבן חמש עשרה. הוזה לו בעודו הולך ומועד על אבני הצור החדות, המרוצפות בגסות מקוממת בדרך המישורית.

אז הם שלושה. יש מקום לחשוב על דמות נוספת, אישה. אם היא שם, מהלכת בין שלושת הגברים, יש לה כוח לא צפוי. לא על טבעי, העל טבעי אינו קיים. אבל לא צפוי, לא מצוי; היא שקופה, שקופה למחצה. בכך כוחה. לכשתרצה תיעלם בצללים הארוכים של אחר הצהריים – זוהי נקודת הזמן ביום שבה צועדת למולנו קבוצת בני האדם )שכן זהו טיב החיבור בניהם, החיבור הבסיסי ביותר שקיים) – וכשתרצה תופיע פתאום, אמורפית אך קיימת, עומדת על זכותה להיראות, לנשום.

דרכם של ההולכים רצופה מהמורות ואבנים מאיימות. אך דרך זו עדיפה, כך ודאי חושבים הצועדים, מללכת בשוליה. שולי הדרך עמוסי קוץ ודרדר, כה גבוהים עד כי הם מסתירים את השדות שמעבר להם. למען האמת, אלו אינם שדות כלל, שהרי באומרנו שדות אנו מתכוונים לעתים קרובות לשטחי פוריות ויופי ירקרק ובריא, אפּרים הממלאים את האופק ביבוליהם, ובריחות מתוקים של תבואה. לא, אלה הם שטחי בור שלדעת ההלך הזקן עובדו בעבר, אך ננטשו בגלל מזג האויר ההפכפך, או האדמה הסרבנית מלאת הסלעים, או בגלל בעלי הקרקע שנהג להגזים בהצלפותיו וגרם למרד של הפועלים כפופי הגב כנגדו. אולי חושב הזקן שאין בנמצא מי שינסה לגדל משהו שעשוי להניב דבר מה באיזור המישורי הענק, החשוף לרוח, ממועט הגשמים.

להמשך…