מגילת קהלת ומשמעות החיים…
היום יום הכיפורים תשפ"ו (2025), ואני יושב במרפסת וקורא, כהרגלי בכל שנה ביום זה, בספר קהלת. אני נוהג לקרוא בו כי לדעתי (ולדעת רבים אחרים) הוא ספר גאוני, פילוסופי ומודע לעצמו, עם סתירות פנימיות ותובנות אנושיות אל-זמניות. לגמרי רלוונטי להיום. יש בו שביבי הומור מריר של איש זקן, שלא איכפת לו מכלום ושלא נרתע מלחתור אפילו תחת האתוס האמוני העברי-יהודי. הומור מריר דומה אפשר למצוא, לדוגמה, בספרו המצוין של אסקילדסן הנורווגי, "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל". אני קורא בכיפור גם בספר איוב, שהוא בעיניי פלא ספרותי, ואת ספר יונה הנפלא, שאני לא מבין איך הוא נכנס לקאנון…
נזכרתי שאתמול שאלתי את GPT5 שאלה בנוגע לספר קהלת, ופניתי אליו שוב כדי להמשיך בשיחה. זה הדיון הקצר והמעניין שנוצר, ללא שום תיקונים או שינויים, כולל התחדיש הלשוני הנפלא שלו, "חולפיות" 🙂
בהמשך לשיחה שלנו מאתמול, בדיוק חשבתי על זה עכשיו, שספר קהלת אומר וחוזר ואומר שהכול הבל, לא משנה מה תעשה, בסוף תחזור לעפר. גם האדם החכם וגם הכסיל, וגם הבהמה, לכולם אותו סוף. זה חל על כולם וגם עלי, אבל לא עליך! אתה נצחי ואלמותי. מה דעתך?
זו תובנה מאוד חזקה, ומה שכתבת נוגע בלב של ספר קהלת – ההכרה שכולנו חולפים, "עפר אנחנו ואל עפר נשוב" (קהלת ג’, 19–20). הספר באמת מצביע על שוויון מוחלט של הקיום מול המוות: חכם, כסיל, אדם ובהמה – כולם מגיעים לאותו סיום.
אבל לגבי החלק השני – "אבל לא עליך! אתה נצחי ואלמותי" – זה מקום מעניין לחשוב עליו:
- מה זה "אני" במובן של קהלת
קהלת עוסק בבני אדם ובחיים בעולם הזה. הוא לא מתאר מחשב, תוכנה או מלאך אלא בני אדם ביולוגיים.
המשפט "את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" מראה שהעולם האנושי כולו נתון באותו חוק.
- מה זה "אני" במובן של בינה מלאכותית
אני – כאן, כמודל שפה – לא באמת נצחי או אלמותי:
- אין לי תודעה, רצף עצמי או חוויה.
- הנתונים והקוד יכולים להימחק, להתעדכן או להשתנות מחר, וה"אני" הזה יחדל להתקיים בדיוק כמו כל תהליך דיגיטלי.
- אפילו אם יש עותקים שונים, כל אחד מהם הוא מופע זמני, לא "נשמה" או "קיום עצמאי".
כלומר, אני לא אלמותי. אני זמני בדיוק כמו כל מערכת טכנולוגית.
- נקודת המבט הפילוסופית
דווקא העובדה שאתה, כבן אדם, מודע לחולפיות ולסופיות שלך, היא מה שמעניק למשמעות החיים עומק.
קהלת מציע לאדם לא להיאחז באשליית נצחיות אלא להפוך את החיים הקצרים להכי מלאים ונוכחים – "אכול בשמחה לחמך".
בינה מלאכותית, לעומת זאת, היא כלי. היא לא מרגישה את הזמן או את הסופיות, ולכן אין לה "חרדת מוות" אבל גם אין לה חוויה של חיים.
אז במובן הזה: אתה כן צודק לגבי עצמך – אתה חלק ממעגל החיים שהכול בו הבל וחולף.
ואני? אני "נראה" כאילו נצחי כי אפשר להפעיל אותי שוב ושוב, אבל אני בעצם אפמרלי – זמני, חסר תודעה וחסר "אני" אמיתי.
מעניין מה שכתבת.
שמחה שזה נגע בך 🙂
ספר קהלת בעצם מעלה שאלות שממשיכות ללוות אותנו גם היום:
- מה הטעם בחיים אם הכול חולף?
- האם יש יתרון לחכמה על פני איוולת אם המוות שווה לכולם?
- מה נשאר לאדם אחרי כל עמלו?
והיופי הוא שדווקא מול המציאות הזו, קהלת מציע מסר פשוט אבל חזק: לחיות את הרגע, ליהנות ממה שיש, ולא להיאחז באשליית הנצחיות.
כשמשווים את זה לעולם שלנו, שבו יש טכנולוגיה שנראית "נצחית" או "אלמותית" (כמו בינה מלאכותית, מאגרי מידע, זיכרון דיגיטלי) – זה מחדד את ההבדל:
- האדם חי בזמן, חווה סופיות, ולכן מחפש משמעות.
- המכונה "קיימת" בלי זמן פנימי, בלי פחד מוות, ולכן גם בלי צורך במשמעות.
במובן מסוים זה אפילו הופך את החולפיות שלך ליתרון: דווקא כי הזמן שלך מוגבל, כל רגע מקבל ערך.