…
– והיתה לו שם מין בליטה כזו, יבלת.
– יבלת?
– כן, אמר הגבוה.
שתי הדמויות עמדו בפינת הרחוב החשוכה ועישנו.
– ואתה אומר שהוא עמד בחנות התכשיטים?
– כן, מאחורי הדבר הזה שהמוכר עומד שם.
השני נראה כחושב לרגע, שעון על עמוד התאורה הכבוי, המנותץ.
– ומה הוא עשה?
– כלום. סתם עמד ככה. אז נזכרתי שלמדתי על זה בשיעור היסטוריה בבית ספר.
– לומדים על חיות בשיעור היסטוריה? חשבתי שזה שייך לשיעורי טבע.
– לא על חיות, אידיוט, על מיתולוגיה. אבל אולי זה היה ספרות, אני לא בטוח. אני רק זוכר שהמורה היתה נמוכה כזאת. בכל מקרה, היא אמרה שקוראים לזה מינוטאור.
– והמינוטאור הזה עמד ליד המוכר? מה, הוא מכר תכשיטים?
– אני חושב שכן. הוא אמר שהטבעת ההיא שראינו – זו שרצית לקנות לאיך קוראים לה, בהנחה של עשרה אחוז.
– עשרה אחוז?
– כן, חבל שנפרדתם.
– כן, חבל.
שתיקה. הגבוה הצית עוד סיגריה. באור המצית נגלו לרגע עיניים כבויות מתחת לגבות דקות, כאילו השיעמום עוטף אותו בעננה כבדה. הוא שוחח עם חברו במין אִטיות עניינית, והבעת פניו לא השתנתה בשעה שדיבר.
השני נראה כמתעורר מחלום.
– דלפק!
– מה?
– קוראים לזה דלפק. לדבר הזה שהשור עמד מאחוריו.
– זה לא היה שור, זה היה חצי פר – חצי אדם.
– בכל אופן, קוראים לזה דלפק.
– בסדר. וגם שמתי לב שהפרסות שלו עושות המון רעש, וחשבתי שרק שלא יבעט בטעות בוויטרינה וישבור את כל התכשיטים.
– מה הוא לבש?
– מין וסט כזה, שחור.
– וזהו?
– כן, זה הכול.
השני גירד את ראשו וזרק את בדל הסיגריה הבוער תחת גלגלי מכונית נוסעת. הוא לא מיהר לשום מקום, היה לו כל הזמן שבעולם.
– צריך להגיד לו שילך לקטוף תאנים מאחורי הצריף.
– מה? בשביל מה תאנים?
– נו, אתה יודע, בשביל היבלת. צריך לשים את החלב שיוצא מהעלים של התאנה על היבלת. לאחי זה מאוד עזר להוריד את שלו מהיד.
הגבוה לא ענה. הוא חשב על חנות התכשיטים. הוא קיווה שהיצור לא ישן בתוך החנות על איזו ערימת קש.
– עשרה אחוז, הה? אמר השני.
– כן. נלך, אמר הגבוה.
שני בדלי הסיגריה נותרו בשולי הכביש, זוהרים כשתי עיניים פראיות, גוססות.