"אני חייב לספר לך עליה. על שחורת העיניים."
הם ישבו על הספסל בגן הציבורי, לא הרחק מבניין העירייה. מדי פעם קמים וצועדים לעבר הפסל המוצב באמצע הכיכר, הולכים וחגים סביב הגן לחלץ את עצמותיהם ולהתחמם.
ענני האפור-כחול עמדו נמוכים ומאיימים מעליהם. לא היו אנשים רבים בגן באותה שעת צהריים קרה ועגמומית; רוב בני האדם מעדיפים את בתי הקפה והמסעדות על ישיבה בחוץ בימים קפואים כגון אלה.
"סָפר," הפטיר השני. הקור לא הפריע לו במיוחד. הוא נהג להציב את עצמו לעתים תכופות במצבים קשים או בתנאים קיצוניים, סתם, רק כדי לראות אם הוא יכול. השִעמום הציף אותו תדיר.
"אינך חייב להקשיב לזה."
"נו, אל תהיה כזה. אני רוצה לשמוע. סתם שקעתי במין מרה שחורה."
"איני יודע מה לעשות," אמר הראשון בנימת רווחה. כבר זמן רב מחפש הוא אוזן קשבת. "היא מקסימה ויפה, קטנה וצנומה, אבל לא יותר מדי. שחורת עיניים ושחורת שׂער. לא ראיתי כמוה מעולם. והנשיקות שלה…"
"אתה נשמע מאוהב. יש לך מזל."
"איני מאוהב, לא בצורה שלה אתה מכוון. ואיני בר מזל. איני מרגיש כך כלל וכלל. איני מבין את שחורת העיניים. היא עונה למכתבים שלי במילים ספורות, למשל: 'לא יכולה להיפגש היום. צריכה ללמוד', בעוד שאני כותב לה על געגועיי, ומוסיף 'תחת התפוח עוררתיךְ…'"
"אה, שיר השירים. יפה. אך מדוע אינה עונה למכתבי האהבה שלך?"
"זהו הדבר שאיני מבין. היא מבקשת ממני להמתין. אינה בטוחה."
"במה?"
"גם זאת איני מבין. איני דוחק בה, אך לפעמים אני מרגיש צורך לכתוב לה. סתם משהו קטן ונחמד. כך הרי נוהגות הבריות, הלא כן?"
"אני מניח כך, כן."
"והיא ישר מתרגזת: 'אמרתי לך שאני זקוקה לזמן לחשוב.' האם אינה חושקת בי? מדוע, אם כן, אינה אומרת זאת מייד? ומדוע היא מנשקת אותי נשיקות מלאות תשוקה?"
השני שתק והביט בעורב בודד המדדה על מרצפות הגן, מחפש לשווא משהו לאכול. הרוח נשבה ביתר שאת כעת.
"הערב אשאל אותה ישירות," אמר הראשון, קולו רועד במקצת. "עליה להחליט."
"אבל אתה חושש מתשובתה, הלא כן? חושש אתה שתאמר 'בוא ניפרד אם כן'."
הראשון שתק. עיניו תרו אחר קרע בענן דרכו אולי תיראה השמש, ולו רק לרגע קצר אחד.
********
את הכותרת הראשית של העיתון באותו הבוקר הוא לא ישכח הרבה זמן. כך לפחות נדמָה לו. מוות אלים הרי שכיח כל כך בעולמנו, חשב, מה יוצא דופן באירועי אתמול? מה זיעזע אותו בידיעה על מות הילדה עד שחשב שלא ישכח אותה במהרה?
הוא העלה סברה כי מה שבאמת גורם לרגשותיו לעלות על גדותיהן הוא לא מותה של הילדה, אלא הידיעה שלאף אחד לא איכפת. הוא פטר מחשבה זו כצינית. מה גם, אמר לעצמו, עצם העובדה שהידיעה הגיעה לכותרת הראשית אומר שזה מזיז למישהו.
מחשבותיו נקטעו באחת על ידי צליל צורמני.
אני חייב לעשות משהו עם הצלצול הזה, חשב, וניגש למבואה כדי להרים את שפופרת הטלפון.
"אתה זוכר את שחורת העיניים?" שאל הראשון בלי כל הקדמה.
השני, כמובן, זכר יפה על מי מדובר. "מי? איזו שחורת עיניים?"
"סיפרתי לך עליה, אז בכיכר."
"אה, כן, אני זוכר. נו, איך זה התפתח?" שאל, למרות שהתקשה למצוא עניין בסיפורי האהבים של חברו. לא היתה זו הפרשה הראשונה שחברו מסתבך אתה, ומתקשה להבין את יחסי הכוחות בה.
"זהו, שזה לא התפתח. לא בכיוון שרציתי בכל אופן. מתברר שהיא עדיין בקשר עם חבר לשעבר שעזב אותה, אבל רוצה עדיין להשאר 'ידיד' שלה. אז היא מתכוונת לסיים את העניין, לדבריה, כי זה מקשה עליה רגשית."
"נו, אז זה טוב, לא?"
"לא. היא גם לא בטוחה בקשר שלנו. לא חושב שזה ימשיך הרבה זמן. היא מרגישה שרק אני נותן והיא לא מעניקה כלום, ולכן היא מרגישה שהיא לא בסדר."
"אה, אז אם הבנתי נכון אתה מעוניין, היא לא, ולכן היא לא מרגישה טוב עם העובדה שהיא רק מקבלת ולא נותנת… לא נשמע לי שזה מצב תקין כל כך. איך אתה מרגיש, בעצם?"
"זהו, אין זה מצב נורמלי כלל. אני הייתי רוצה לתת לה הזדמנות לגלות רגשות כלפי, אני לא רוצה לסיים."
"אף שזה מה שאתה צריך לעשות בעצם, לא?"
"ברור. אם הייתי חושב מהראש לא הייתי נפגש אותה יותר. הייתי נפרד ממנה כבר מזמן."
"אבל אתה לא חושב מהראש, אה?"
"לא…"
מחשבותיו של השני נדדו בחזרה לעיתון הבוקר. הילדה הזו לא תוכל לחוות אפילו אהבה אחת. לא ניתנה לה ההזדמנות לשבור את לִבם של הגברים. היא כבר לא תוכל להתאהב, לחיות את הקשיים ואת רגעי האושר, להקים משפחה…
"אני חושב שאפסיק להתראות אתה," אמר הראשון פתאום.
"מה שלא תעשה לא ישנה את המציאות ביניכם. חוששני שזה לא תלוי בך כלל. אולי היא תתאהב בך פתאום. אולי היא תהיה זו שתחליט לסיים את הקשר ביניכם. הנקודה היא שההחלטה שלה לא תלויה במה שתעשה מעתה."
"אז לא לשלוח לה פרחים?" שאל הראשון, מופתע מההחלטיות של חברו.
"בדיוק מה שאני חשבתי לעשות…" מלמל השני. "לא נראה לי שכדאי."
"מה? למה אתה מתכוון? מה חשבת לעשות?" שאל הראשון.
"לא חשוב, עזוב את זה," אמר. אין טעם לשלוח לילדה פרחים, חשב. הלווייה כבר הסתיימה בוודאי.