פרידריך – סיפורון

מאת ינון קחטן

הכיסא נטה על צדו השמאלי אך הוא לא חש בכך. הוא התיישב מול שולחן הכתיבה, אוחז בידו את העט שקיבל ליום הולדתו השמונה עשר ושחשב למקור השראתו, וניסה לכתוב מכתב בדוי מקצין סקסוני במלחמת 30 השנים לאהובתו שבעורף.
הוא חשב על התקופה הזו כשעלעל במקרה באיזה מגזין. סופר שם על לייבניץ, שנולד במאה ה-17, מעט לפני שהסתיימה המלחמה הנוראית שגבתה, במישרין ובעקיפין, את חייהם של מיליונים, בקרב, בפרעוֹת, במגֵפה.

אבל המשימה שנטל על עצמו הייתה קשה מכפי שחשב. ללא כל ידע על התקופה, על השפה, על חיי היום יום, איך יוכל לתאר מציאות? מציאות… הא! אמר לעצמו.
"הראליזם הוא העונש שלנו," כך מלמל תמיד באוזני כל מי שהסכים להקשיב לו. הניסיון של כולם לתאר את הנעשה מבלי להעשיר את הטקסט במעט תעוזה, בדברים שאינם קורים, שלא קל להזדהות אִתם, שלא מדברים עליהם, ושתמיד ייראו "מוזרים".
קל לומר, חשב. אבל לקחתי על עצמי משימה ראליסטית. מה עכשיו?

אהובתי גקרפטן,
אני כותב עבורך את האיגרת הזו בזמן שפּוֹל, חברי הטוב ביותר ביחידת הפרשים, מנקה את רובהו ומביט אלי במבט מזלזל.
אבל לא אכפת לי, אהובתי, שכולם כאן חושבים ששכחת אותי. אני יודע שאת חושבת עלי בכל ערב, בדיוק כפי שאני עושה, ותוהָה מה מעשיי, אם אני חי ומתי אחזור.
לא אספר לך על הקרבות, יפתי. את בוודאי שומעת מספיק, אף שבלייפציג דתנו הקדושה שומרת על עצמה ללא צורך בהתערבות חייליה.
נזכרתי עכשיו באחותך, שהיתה חולה כשקראו לי להתייצב עם סוסי על מנת להגן על אמונותינו מול הכופרים. מה שלומה? האם קמה ממיטת חוליה?

הוא לגם מהקפה הפושר וקרא את שכתב, מעווה את פיו בזלזול אך נמנע מלמחוק – יותר טוב מכלום, חשב. צריך לפתח דמויות נוספות. האחות דווקא יכולה להתגלות כדמות מעניינת. אבל מה עם פול? חבר נאמן או ציניקן מרגיז?
הוא המשיך לכתוב, ובו בזמן תהה מה הוא עושה מול המחשב הכבוי בארבע לפנות בוקר, מדוע אינו יכול להירדם לכל הרוחות? הלילות הארוכים שבהם נותר ער, מקשיב רק לקול מחשבותיו, דיכאו אותו מאוד. יותר מדי זמן לחשוב גורם לעצבות ולרגעי כעס, שמובילים לפרצי זעם למחרת. זה חייב להיפסק, חשב. למה אני לא ישן?

הלילה לא לחמנו, כלומר אני לא הצטרפתי לשאר הקצינים, שפרצו לכנסייה בעיר X והחריבו אותה כדי למנוע את התפשטות דברי הכפירה. לא הצטרפתי כי נמאס עלי ההרג של הכמרים, הם ממש מגעילים אותי, חיים או מתים, וכבר אין לי כל רצון ללכלך את חרבי בדמם המזוהם. פול עדיין מרגיש חובה, ואפילו הנאה, אך אני מאסתי בכך לגמרי. אהובתי, דבר לא משתווה לגעגועיי אלייך, אני מייחל לרגע שבו ניפגש ונתאחד שוב.

עייפות כבדה נחתה עליו. הוא לא ידע מדוע הוא מאלץ את עצמו לעבוד על המכתב של הקצין הגרמני. הדם של הכמרים בטח מזוהם בגלל הדֶבֶר, חשב. זה ממש מסוכן להתעסק במגפה ללא הגנה, הוא עלול להידבק. נכון שבני התקופה לא ידעו על קיומם של החיידקים (או שמא נגיפים? מה ההבדל בכלל?) ולא ידעו לשמור על היגיינה שתמנע את הפצת המחלה, אבל לבטח ידעו כי דם מזוהם יכול להדביק אחרים. לכן אמנע להבא, אהובתי, מהרג כלבים כופרים. אם רק אחשוד שהם חולים במחלה אשאיר את הטבח לחבריי, הצעירים ממני, שעדיין נהנים להגן על תורתנו הקדושה מהבוגדים הטמאים.

אני יושב וכותב לך כי אני לא יכול לישון, פול כבר מזמן נוחר לידי, כולם עייפים אחרי יום קשה. כנראה בשל כך שנמנעתי מלהצטרף לחבריי איני עייף מספיק כדי לעצום עיניים. אני רוצה לחלום עלייך אבל לא מצליח – במחשבותיי עולות רק דמויות שסוּפות בשלוליות דם שחורות, קרושות.
הכיסא שלי עומד להתפרק אהובתי, אני שם לב עכשיו שרגלו השמאלית שבורה. קשה לי לשבת ולכתוב כאן. אני נזכר בעבודתי במשרד עורכי הדין של אביך – שם היה לי שולחן גדול ורחב שנבנה במיוחד עבורי, והמזכיר שלי ישב לידי בשולחן משלו, זוכרת?

העט הזה לא נוח, הייתי רוצה לכתוב בעט שאביך קנה לי ביום שסיימתי את לימודיי. כמה כעס היה בי אז, לא ישנתי בלילות, טרוף מעייפות וטרוד כמו אדם זקן. על התקפי הזעם האלה אני מצטער, יפתי, כלפייך וגם, אבוי, כלפי אביך המיטיב.
אסיים כאן, אהובה, בברכת שלום ובתקווה גדולה שניפגש שוב בקרוב. השחר יעלה עוד מעט ועלי לצאת לעבודה, אם אצליח להתניע את האוטו.

שלך,

פרידריך.