ולא, המונח "ספר עיון" אינו מגדיר זאת נכונה
באנגלית, המונח Non-fiction מתאר פשוט טקסט עיוני לא-בדיוני, כלומר טקסט פרוזאי שאינו ספרות יפה, אינו סיפורת.
עם זאת, בעברית יש לנו הזדמנות לסווג את המונח מעט אחרת, ולמסד סוגת משנה שימושית מאוד.
אם כן, מה זה נון-פיקשן?
כאן ראוי להידרש להגדרה היפה והקולעת של צליל אברהם, בכתבה שפורסמה במאקו ב-13 ביוני 2016. כך היא כותבת:
אין תרגום טוב למונח "נון-פיקשן" בעברית, וגם אין מסורת של כתיבה כזו אצלנו, וחבל. "נון פיקשן" הוא כל מה שקיים בין הגבולות הצרים של "פרוזה" ו"עיון" – ספרות עיתונאית, ספרי מסע, יומנים, מסות, חיבורים אישיים וביוגרפיות. בניגוד לכובד הראש של "ספרי עיון" […] בספרי נון פיקשן יש הרבה יותר אוויר […] יש משהו בז'אנר הזה שהוא הרבה יותר קל ונעים לקריאה בעידן חסר הקשב שאנחנו חיים בו.
נפתחַ זאת מעט: תת הסוגה נון-פיקשן כוללת בתוכה ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות, ממוארים, כתיבה עיתונאית, ספרי מסע, מסות וחיבורים אישיים אחרים.
לעומתה הסוגה "ספרות עיונית" (הכוללת בתוכה גם את תת הסוגה נון-פיקשן), מכוונת בעיקר לספרות אקדמית, ספרי עיון הפונים ברובם לקהל משכיל בתחומי ידע מובחנים, עם מפתחות, הערות שוליים, מראי מקום מוקפדים ועוד.
ורק נעיר, ספרי הגות יכולים לחסות תחת כל אחת משתי הסוגות, תלוי בצורת הכתיבה וההכוונה לקהל.
אם נתייחס לטקסט של צליל, שכאמור נכתב לפני עשר שנים, היום יוצאות לאור ביוגרפיות רבות יותר, ובעיקר ממוארים וספרי מסע אישיים, וככאלה מצדיקים את השימוש בסוגת נון-פיקשן, במובנה המקומי ישראלי. משמח לראות את ההתפתחות בתחום הזה בשנים האחרונות. ראו למשל את ספרה המפעִים של מריה פישמן, וגם ספר המסע המרתק "ענן לבן ארוך", ואלה רק שניים מני רבים שערכתי בשנים האחרונות בסוגה זאת.
כמובן, יש אירועים טראגיים וקשים שבגללם נכתבים טקסטים בסוגה זאת. דוגמה בולטת מאוד לכך היא ספריהם האישיים של שורדי השבי לאחר מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023. בשלוש השנים האחרונות יצאו לאור יותר מעשרה ספרים המספרים את קורותיהם הקשים של שורדי השבי, ועוד עומדים לראות אור בקרוב.
אם כן, יש ספרות הגותית-עיונית אישית, לא כבדת ראש ולא אקדמית, ויהיה מעניין לראות לאן נגיע בעתיד, מה יתפרסם, ובעיקר נגלה אם תזכה הסוגה לקבל שם עברי, שיציל אותה מהבלבול שעשוי להיווצר בשל השימוש של האנגלית והעברית במונח.
בואו נציע הצעות לשם עברי בתגובות!