עלילת ספרה של אסתי אוסובסקי "חמניות מחפשות שמש" מתרחשת ברובה בדיור מוגן, בית אבות, ודמויות רבות בספר דרות שם. אך אין זה אומר שהסיפור אטי ומנומנם. נהפוך הוא, וזהו המוטיב המעניין כל כך בספר הזה, שכל כך כיף לקרוא אותו: הניגוד (לכאורה?) בין "התפאורה הזקנה" (כלומר, דמויות השחקנים הקשישים) לבין העלילה הקצבית והמותחת – זהו ספר בלשי של ממש.
ולא נשכח את גליה, הגיבורה, שאיננה זקנה כלל וכלל, אבל חוששת מתהליך ההזדקנות המתקרב (לתחושתה), ויחד עם זאת מבקשת את קרבת הדיירים בבית האבות, ואף נעזרת בהם כדי לפתור את התעלומה, שמעורבים בה שימוש פטאלי בגז צחוק והרבה אהבה.
נפגשתי עם אסתי כדי לשאול אותה כמה שאלות ולברר עניין או שניים שלא הספקתי ללבן איתה במהלך העבודה על הספר:
ש: אסתי, מעניין אותי לדעת – מדוע מיקמת את מרכז העלילה דווקא בדיור מוגן? הרי מדובר בספר בלשי, קצבי, מסקרן ומותח. הבחירה שלך דווקא במקום הזה מעניינת ויוצאת דופן.
ת: נקודת המוצא שלי הייתה הרצון לעסוק בזִקנה, לעבד את התחושות והפחדים המתלווים לנושא זה. אז אין כמו בית אבות שמתאים לכך. יחד עם זה, לכאורה באופן פרדוקסלי, ניסיתי להראות שגם שם יש חיים, אהבה, יצירתיות וחמלה, וגם שם יש לאנשים אפשרות לשלוט בחייהם ובמותם. כל זה נרקם לתוך העלילה ולתוך תעלומת מותם של שלושה אנשים באותו בית אבות. האם ייתכן שהם לקחו את חייהם בידם או שמישהו עשה להם את זה? ועוד בשאיפת גז צחוק…
ש: ממש ככה… תוכלי לספר מעט, עבור הקוראים שאולי מבקשים להיות כותבים וסופרים אף הם – באילו נסיבות החלטת לכתוב את הספר? כמה זמן לקח לך לכתוב אותו?
ת: כבת זקונים להורים מבוגרים יוצאי שואה, וכילדת מושב שבו רוב החברים היו בגיל הוריי, וכנ"ל גם קרובי משפחתי האחרים, נושא הזקנה היה חלק מעולמי כבר מגיל צעיר. כך יצא שליוותי גם את תהליך ההזדקנות של רבים מהם מקרוב. בתוך הדעיכה הזאת חיפשתי תמיד מקומות של תקווה, של חיוניות ושל משמעות לקיום במצב שכזה. החיפוש הזה הפך לחלק ממסע החיים האישי שלי.
מדי פעם אספתי רעיונות לסיפור, אך לא היו בי כוחות לצאת למסע המפרך, מה גם שזה היה ספרי הראשון. כשפגשתי במקרה את שרון ליאור (כותבת בעצמה ומנחת שיעורי כתיבה וספרות) ניתן אות הפתיחה למרוץ הארוך, שלקח כארבע שנות כתיבה ועוד כארבע שנים בעריכה ובחיפוש הוצאה לאור. שרון ליוותה אותי, האמינה בי ולא נתנה לי לוותר.
ש: הטקסט עוסק, בין השאר, בדימויי גוף, בהתבגרות ובזִקנה כמובן. בחרת לפתוח את הספר בסצנת צילומים של ספנר טוניק, שבה גיבורת הספר מצטלמת צילום קבוצתי בעירום. אנא ספרי מעט על הבחירה הזאת ועל גליה, הדמות הראשית.
ת: כתבתי את הספר כשהייתי בערך בגילה של גליה. באותה תקופה הייתי מוטרדת יותר מהשינויים החיצוניים שעומדים לקרות במהלך ההזדקנות. מפני שהייתי חשופה לתהליכי זקנה של אנשים קרובים זה נושא שעורר בי הרבה חששות. מנגד ראיתי את אותם אנשים משוחררים, שמציגים את גופם לראווה בכל גיל, למשל אצל טוניק ספנסר, ונכספתי להיות כמוהם. לא העזתי. אבל גליה העזה. גליה, שלא הצליחה ליצור מערכת זוגית טובה ואמיתית אלא עם גבר נשוי, שלא תאלץ להתחייב לו או לחיות איתו בעולם האמיתי. גליה שחיה על הקו בין אימי העולם והרצון להצילו אבל אף פעם לא ממש לחיות כאחד האדם. היא מגלה שהיא עומדת להזדקן כמו כולם ולבד. הבנה זו דוחפת אותה בלי להיות מודעת לכך להתמודד עם הזקנה והמוות ועם המציאות. כך היא מגיעה לבית האבות ועוברת מסע שהוא בלשי עבורה לכאורה, אבל במהלכו היא נותנת לעצמה את ההזדמנות האחרונה להשתנות ולאהוב.
ש: הדמות של בנימין ייחודית בעיניי. הוא זקן, אך לא מוכן לקבל עליו את התפקיד של "הזקן", והסירוב הזה אכן יוצר בטקסט את המהלך העלילתי שמניע את העלילה, ביחד עם נחישותה של גליה. ספרי מעט על נקודת המבט שלך ביצירת הדמות הזאת.
ת: את בנימין היה הכי פשוט לכתוב. הדמות מבוססת על דודי בנימין, שאכן היה עבורי דוגמה לזקן שלא מוכן להיות זקן. איש שבגיל 90 החל ללבוש ג'ינס, ולאורך חייו תמיד נסע , טייל ובילה ושמר על המון חוש הומור ושובבות, אפילו שהיה די ערירי.
אמנם סיפור חייו של בנימין היה קצת שונה, אבל את העוצמה שלו ואת הסיפור על השואה והמפגש עם מפקד המחנה לקחתי ממנו. דמות זאת נתנה לי את הרוח הגבית שלה נזקקתי בהתמודדות עם הנושא הקשה הזה. ומאחר שמדובר באדם שמאוד אהבתי, הכתיבה עליו זרמה לי טוב יותר מכל השאר.
"חמניות מחפשות שמש", אסתי אוסובסקי, הוצאת איפבליש 2021.
לפרטים נוספים ולקניית הספר – היכנסו לאתר של ההוצאה לאור, כאן.
האם הספר קיים לא דיגיטלי? כלומר דפים וכריכה כמו פעם…
אם כן, היכן ניתן לרכוש?
נברר…
דינה יקרה!!
כן, אפשר לרכוש עותק מודפס אצל אסתי והיא מאד תשמח גם לדבר איתך.0523916740